תרגילי העיכוב שנוקט נתניהו מעקרים את המשמעות ההצהרתית של בניית 300 יחידות הדיור בבית אל | למרות הצטרפותם של ארגוני השמאל, נמשיך לחתור לחשיפת האמת בפרשת ילדי תימן | גיוס הבנות הדתיות לצה"ל מתחיל לפגוע בשכבות החלשות
בשבוע שעבר כתבתי כאן על הקמצנות שראש הממשלה נוהג, גם בעידן טראמפ, בחלוקת אישורים לבנייה בהתיישבות ביו"ש. הבעתי חשש שהמשך ההגבלות על הבנייה נובע מהבטחה חשאית שניתנה לאמריקנים ולפלשתינים, במסגרת הניסיונות לחדש את המשא ומתן עם אבו-מאזן. קראתי לראשי ההתיישבות לא להשלים עם ההקצאה הזעומה של אישורי בנייה, ולצאת למאבק ציבורי נגדה. הצבעתי במיוחד על כך שנתניהו מעכב אפילו את שיווק הקרקע לבניית 300 הדירות בבית אל, חמש שנים לאחר שנתן את הבטחתו האישית לבנות אותן כפיצוי על הריסת הבתים בגבעת האולפנה. ולא מדובר רק בהבטחה של ראש הממשלה, שהפרתה פוגעת באמינותו, ביישוב ובתושביו. מדובר בעיקור של כל האסטרטגיה שעמדה מאחורי הסכמת התושבים להריסת בתי גבעת האולפנה בדרכי שלום ובלי מאבק.
הרעיון היה ליצור משוואה שתהפוך את העתירות להריסת בתים ושכונות בהתיישבות לבלתי כדאיות בעיני הערבים וארגוני השמאל. אילו היה נתניהו עומד בהבטחותיו תוך זמן סביר, אפשר היה ליצור משוואה לפיה כל הרס בהתיישבות בצו בג"ץ מניב תנופת בנייה בהיקף גדול פי כמה וכמה ממה שנהרס. אם ארגוני השמאל היו יודעים שעל כל 30 דירות שהצליחו להרוס באמצעות בג"ץ תבנה הממשלה 300 דירות חדשות, ייתכן שהיו מפסיקים לעתור. אבל כדי להשיג תוצאה מרתיעה כזאת, הכרחי שהבנייה תיעשה בפרק זמן מינימלי לאחר ההריסה, בלי עיכובים. אם יעברו עשר שנים עד שיוקמו 300 יחידות הדיור המובטחות בבית אל, ספק רב אם יהיה בכך כדי להרתיע את עו"ד מיכאל ספרד וחבריו. עד אז רק מעטים יזכרו מדוע הוקמה השכונה הזאת וכפיצוי על מה. לכן חשובה מאוד החלטתם של תושבי בית אל, בראשות ראש המועצה שי אלון, לצאת למאבק בדרישה מראש הממשלה להתחיל מיד בשיווק קרקעות לבניית השלב הראשון בפרויקט 300 הבתים.
גם הבית היהודי התעורר השבוע למאבק נחרץ נגד הרעיון לבנות 14 אלף יחידות דיור לערבים ולהרחיב את העיר קלקיליה על חשבון שטחי C שבשליטת ישראל. מדובר ברעיון הזוי שאין בו לא צדק ולא תבונה. ובטח שאין מקום לנדיבות כזאת כלפי בנייה פלשתינית כל עוד הבנייה בהתיישבות היהודית לא הופשרה מקיפאונה.
לא מחאה של שמאלנים
צודקים מי שחושדים במניעיהם של ארגוני שמאל, חלקם קשורים לקרן החדשה לישראל, שלאחרונה נרתמו למאבק למען חשיפת האמת המלאה בפרשת ילדי תימן האבודים. הדרישה לחקירת הפרשה הקשה והכאובה הזאת עולה מפעם לפעם כבר עשרות שנים, אך ארגוני זכויות האדם של השמאל לא נראו במאבק החברתי הצודק הזה. כאשר ממשלת רבין דיכאה ב‑1994, באגרוף ברזל ובאלימות קטלנית, את דרישתם של הרב עוזי משולם ותומכיו לחשוף את האמת, לא שמענו את קולם של הארגונים החברתיים מיסודו של השמאל. הם שמרו על שתיקה גם כאשר משולם יצא מן הכלא לאחר חמש שנות מאסר כשהוא רצוץ בגופו וברוחו, ועד למותו המוקדם בגיל 60 לא אמר אפילו מילה על הנושא המסעיר שלו הקדיש לו חייו.
נראה שעמותות השמאל לא ששו בעבר לתמוך בדרישה לחשוף פרשה אפלה שהאחריות לה עשויה להיות מוטלת על מפלגות השמאל. אחרי הכול, מפא"י וחברותיה הן ששלטו במדינה בשנים שבהן תינוקות של עולים חדשים נעלמו וגורלם לא נודע. ארגוני זכויות האדם והאזרח גם נזהרו מלהפנות אצבע מאשימה כלפי הממשלה שדיכאה בשלשלאות ברזל ובדם את המחאה של עוזי משולם, שהרי הייתה זו ממשלת רבין ופרס, ממשלת השלום.
כאשר הנושא מציק לעמותות השמאל דווקא כעת, לא יהיה זה חשד בכשרים לחשוש שמישהו אופוזיציוני לקואליציית הימין מנסה להעצים מצוקה חברתית במטרה להפר את השקט ולטלטל את המערכת הפוליטית. בשלב הבא אולי תוקם מפלגה מיוחדת לנושא, חסרת אג'נדה מדינית כביכול, שתנסה לשאוב אליה את קולותיהם של משפחות הילדים נעדרים, תפורר את הרוב של גוש הימין ותצטרף לקואליציה בראשות השמאל. התרגיל הזה נעשה בשעתו עם מפלגת הגמלאים, ולא היה רחוק מלחזור על עצמו עם מינוף פוליטי של מחאת יוקר המחיה באמצעות מפלגתו של כחלון.
אבל כל זה לא אומר שעל המחנה הלאומי למשוך את ידו מפרשת ילדי תימן. להפך. מפלגות המחנה הלאומי והדתי מייצגות ציבורים שונים שסבלו מאפליה, הדרה ודיכוי בשנים שבהן הונהגה המדינה על ידי ממסד השמאל הסוציאליסטי. הן צריכות להיות הראשונות שיחושו שותפות גורל עם בני עדות ושכבות אוכלוסייה מוחלשות, שהדיכוי כלפיהן הגיע עד כדי חטיפת ילדיהן, או רמיסת זכותן להתעדכן בזמן אמת בנסיבות מותם ולהשתתף בהלווייתם. אבל המטרה העיקרית איננה לבוא חשבון עם האחראים, אלא לתקן ולהציל את מה שעוד אפשר. לרפא את הפצע הממאן להגליד, אם על ידי איחוד בין משפחות לילדיהן שנמסרו לאימוץ, ואם על ידי חשיפת כל מה שניתן על גורלם של מי שהלכו לעולמם, כילדים או כבוגרים.
למרות שלוש ועדות חקירה שעסקו בנושא לאורך השנים, די ברור שיש עוד הרבה מה לעשות כאן. קודם כול בחשיפה המתבקשת של כל המסמכים החסויים של ועדות החקירה, שעצם ההחלטה לגנוז אותם לעשרות שנים מותירה תחושה שמדובר בוועדות טיוח. בנוסף לכך, יש להקים גוף ממלכתי חדש ובעל משאבים שיצויד בכלי חקירה מתקדמים, יתפקד כמו גוף חקירה משטרתי ויהפוך כל אבן כדי לחשוף ולגלות כל מה שאפשר על גורל הילדים האבודים. בהנהלת הגוף הזה יש לשתף את נציגי משפחות הילדים, וממצאיו צריכים להיות שקופים וגלויים לעיני כול. רק באופן הזה תיחשף האמת, ככל שעוד ניתן היום להגיע אליה. יש לקוות שמשפחות רבות יזכו להתאחד עם יקיריהן לאחר עשרות שנים. אלה שלא יזכו לכך, לפחות יתנחמו בידיעה ברורה, אמינה ומוסמכת באשר לגורלם.
על חשבון השכבות החלשות
כתב 'ידיעות אחרונות' עמיחי אתאלי פרסם לפני כשבוע ידיעה לפיה מאות תקנים של השירות הלאומי נותרו בלתי מאוישים לקראת השנה הבאה. מדובר בתפקידים לא קלים בתחומי החינוך והרווחה שחשיבותם החברתית ראשונה במעלה, כמו מדריכות במועדוניות לילדים ממשפחות במצוקה, או סייעות בגנים של ילדים אוטיסטים ובבתי ספר לחינוך מיוחד. אתאלי מצביע גם על הגורם למצוקת כוח האדם הזאת: הגיוס המוגבר של בנות דתיות לצה"ל. אם מספר המתגייסות הדתיות עלה במאות רבות בתוך שנים ספורות, המשמעות היא שאותן מאות בנות חסרות בחזית המצוקה החברתית שבה פועלות בנות השירות הלאומי. מן הראוי שראשי צה"ל יהיו ערים לכך שקמפיין גיוס הבנות הדתיות שלהם, רצוף שכרון הכוח וההצלחה, בא על חשבון סיוע לשכבות הכי חלשות בחברה.
והגיע הזמן לומר גם את הדבר הבא: בממסד הדתי-לאומי יש גופים שאמורים לקחת אחריות ולהיאבק נגד הצטמקות כוח האדם של בנות השירות הלאומי. מדובר קודם כול ברשות לשירות לאומי, שצריכה להבין שהיא נמצאת בתחרות קשה על כוח אדם מול צה"ל, ולהתנהל בהתאם: להשקיע בהסברה ובשיווק כמו שצה"ל משקיע, לטפח יחסי ציבור, לעבוד על עיתונות אוהדת, על תנאי שירות ועל גאוות יחידה. מדובר גם בעמותות שמפעילות את השירות הלאומי, שחייבות לשקוד כל הזמן גם על שיפור תנאי השירות ותחושת הסיפוק של בנות השירות, וגם על שמירת היתרון הדתי-רוחני של השירות הלאומי.
גם רשתות החינוך הגדולות חייבות להירתם, להקצות משאבים, להשתמש בכלי הסברה מקצועיים וחדשניים ולהילחם על ליבן של התלמידות. אי אפשר להשאיר את המאבק רק למחנכים הישירים, או למתנדבים מטעם עצמם כמו ארגון 'חותם'.
גם לנציגינו בפוליטיקה יש תפקיד בעניין. עליהם להשגיח ולדאוג לשיפור השירות הלאומי, וגם להפעיל לחצים פוליטיים על משרד הביטחון ועל בכירי צה"ל שימצו קודם כול את כוח האדם המבוזבז שיש להם ואת פוטנציאל הגיוס הבלתי ממומש. יש לראש אכ"א עוד הרבה מה לעשות לפני שהוא מגייס עודפי כוח אדם על חשבון השכבות החלשות.
ומילה אחת לתנועת בני עקיבא: במצב הרגיש הנוכחי, לא בטוח שהיה זה רעיון טוב להזמין את הרמטכ"ל לנאום בפני הקומונריות ולהסביר להם כמה שהבנות הדתיות המתגייסות הן חכמות, מוצלחות ותורמות. אם בנות השירות הלאומי שמנהלות את סניפי התנועה לא ירגישו בטוחות בדרכן ולא יעבירו את המסר הזה לדור הבא, יש לחשוש שבעתיד יחסרו לבני עקיבא לא עשרות קומונריות אלא מאות.