כשנדמה שהכול כבר נאמר על תופעת הרווקות, באה סדרת הרשת 'כבר מאוחר' ומביאה את חוויית הרווקות בלי מסכות, מתוך אמונה שהרווקים עצמם יכולים לבטא אותה באופן הכי עוצמתי
חי אפיק ומאיר קליינר, שני יוצרים מתקוע, חברו יחד למיזם משותף, סדרת רשת של שישה פרקים (חפשו ביוטיוב) שתביא אל המסך את מצוקת הרווקות מבפנים. ניכר שכל המאמרים על הרווקות, הניתוחים שקושרים את המודרנה עם בעיית הבדידות והאינדיבידואליזם, כבר מיצו את עצמם, ומה שנותר לחדש הוא רק בהבאת הדברים בלייב – רווקים שידברו על חייהם באמת.
מה אנחנו יודעים על רווקות? שזה מצב של ציפייה מתמשכת, שזו בעיה שחוצה מגזרים, שיש ברקע הורים מתוסכלים, דודות מנדנדות וחברים נשואים מלאי עצות, שיש הילה של אשמה מסביב לרווק, ושמאמנים ויועצים אינסוף מבטיחים למלא את החלל אם רק יקשיבו להם וילכו אחריהם צעד אחר צעד.
הרווקות היא נושא מדובר מאוד, וקשה מאוד לגלות איזו תובנה מעניינת או חידוש שבאמת ייתנו מענה לנפש העייפה. מהבחינה הזאת יוצרי ‘כבר מאוחר’ מגיעים אחרי שהם מודעים להצפה בשוק. הראיונות שהם מביאים, ראיונות חיים וחודרניים, מביאים הצצה לכאב הגדול של הרווקות כמו שהוא, בלי תיווך המקלדת ובלי ניתוחו של פסיכולוג יודע-כול. הסדרה עוסקת בשישה אספקטים: תפילה, פגישות, בדידות, מיניות, חופש וסגולות למיניהן.
הסדרה עצמה לא קשה לצפייה, אבל לפעמים קושי הבדידות מוטל אל הצופה ללא הקלה. כשהמוזיקה המלווה את הסצנה מלנכולית ובעלת מקצב אחיד, איטי ומתמשך, כמעט אי אפשר שלא לרצות להימלט מהצער הסוגר עליך מכל עבר. הצופה מרגיש שהזמן שעובר, זה שאומרים עליו שהוא מרפא, כאן רק מתמשך ללא תכלית, מתמזג עם המוזיקה השקטה וגורם לרווק המאוחר להבין שמציאות חייו לוטה בערפל ללא פשר.
‘כבר מאוחר’ היא סדרה דוקומנטרית שמבקשת להביא את הרווקות המאוחרת בלי מסכות, בלי קישוטים ובלי איפור, כמצב נתון ועכשווי, מתוך אמונה שהרווקים שחצו את גיל שלושים יכולים להעביר את זה באופן הכי עוצמתי שאפשר. בפרק על הבדידות, למשל, אומרת אחת המשתתפות שעם הגיל הבדידות נעשית נסבלת יותר, מוכרת יותר. בפרק אחר מעיד על עצמו מאיר, יוצר הסדרה, שהכוח להתפלל כבר אבד לו. אלו דברים שקשה לשמוע אותם, אבל טוב שיישמעו. להבין מה קורה למי שחי את הרווקות לא ארבע ולא חמש שנים, אלא עשר שנים ומעלה. אודה על האמת, מצאתי את עצמי מתקוממת על אי אלו אמירות שנאמרו שם על הסט, אבל תמיד נמשכתי להביט בפרקים פעם אחר פעם, בניסיון להבין את האומץ והתעוזה של האנשים שהיו מוכנים ללכת כל כך רחוק עם נושא כל כך קשה.
קשה להיחשף כך, נטול מגננות ומחסומים, ולדבר על הכאב הכי פרטי שלך בידיעה שיצפו בך אחרים, אבל טוב עשו חי אפיק ומאיר קליינר שנגעו בכאב הזה שאין לו שם.