לציבור הדתי-לאומי יש אמירה בהמון תחומים – בצבא, בחינוך, בפוליטיקה, אפילו באמנות. רק כשזה מגיע לאמנות פלסטית פתאום אנחנו מרימים גבה
הרבה תגובות קיבלתי על המדור שעסק לפני שבועיים במוזיאון תל אביב לאמנות. שמאלנית, אלא מה. סוג אחד של תגובות היה משמאלנים שטענו שאני לא מבין כלום באמנות. סוג אחר היה מימנים שטענו שמי שנכנס למוזיאון של שמאלנים לא מבין כלום בימניות. הסוג השלישי הגיע מאמנים מודרים – משמאל מדירים אותם בגלל שתורתם אמנותם, ומימין מדירים אותם בגלל שאמנותם תורתם.
כשהייתי ילד ושאלו אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול, אמרתי שאני רוצה להיות סופר. או שחקן תיאטרון. או שניהם. בהתחלה התייחסו אליי בחיוך סלחני. כשהמשכתי לדבר ככה גם בישיבה התיכונית, הסלחנות הפכה לעצבנות. כי אל"ף, כך אמרו המחנכים, תיאטרון זה לא מקום לאדם ירא שמיים. בי"ת, אי אפשר להתפרנס מזה. גימ"ל, עדיף שתשקיע במתמטיקה כדי שתדע לספור. אתה רוצה להיות סופר, לא?
"אבל אני לא טוב במתמטיקה", אמרתי.
"אז תתאמץ", הם הסתכלו עליי כמו על מישהו שהסתובב לו בורג (עד היום הברגה זה לא הצד החזק שלי), "זה הכול עניין של רצון. עכשיו תגיד שוב – מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"
"סופר".
"לא".
"שחקן?"
"חס וחלילה!"
"מהנדס?"
"כל הכבוד!"
בסוף לא נהייתי מהנדס, כי אתם לא באמת רוצים לגור בבית שתכנן מישהו שבקושי יודע לחזק ברגים, וכן נהייתי שחקן. היום זו כבר לא בושה גדולה. בהמון ישיבות ואולפנות ניגשים לבגרות בקולנוע ותיאטרון ומוזיקה, כי באיזשהו מקום התחלנו להבין שאמנות הבמה לא חייבת להיות שמאלנית וחילונית.
מה שכנראה עדיין לא הבנו זה את חשיבותה של האמנות הפלסטית. קחו רגע ונסו לנקוב בשלושה שמות של יוצרים דתיים בתחום המוזיקה. קל, נכון? וכמה אנשי קולנוע או תיאטרון דתיים אתם מכירים? כן, אנדרדוס זה נחשב, והם לא היחידים. עכשיו נסו לחשוב על שלושה אמנים דתיים בתחום הציור או הפיסול. קחו דקה. אפילו שתיים. בנחת. לא הצלחתם? באמת? אז אולי השמאלנים צודקים קצת, ממש קצת, כשהם זורקים מבט מתנשא וטוענים שדתיים לא מבינים באמנות – כי אנחנו פשוט לא ממש מתעניינים בה?
הנה כמה שמות של אמנים שהם גם דתיים וגם לא שמאלנים: אבנר בר-חמא. רחל גיתאי-פיזם. רעיה ברוקנטל. רננה שלמון. נחמה גולן. רות קסטנבאום בן-דב. אביגיל פריד. נעמה צמח. אלירן ג'אן. אהרון קריצר. פורת סלומון.
אמנות אמונית
אבנר בר-חמא הוא לא רק אמן. הוא לוחם. מצד אחד לוחם בממסד האמנותי-שמאלני שמתקשה לקבל אמנות יראת שמיים, ומצד שני מנסה לנער את הציבור הדתי-לאומי מאדישותו כלפי האמנות הפלסטית. את החומה השמאלנית הוא כבר הצליח להבקיע ולהשיג הכרה. דווקא חובשי הכיפות הסרוגות עדיין מגיבים בהרמת גבה ושואלים למה בכלל צריך את זה.
קחו לדוגמה את הפרס על שם אורי אורבך, ששר החינוך מעניק זו השנה השנייה ליוצרים בתחום התרבות היהודית. יש פרס לתיאטרון, קולנוע, ספרות, מחול, מוזיקה ופרס על מפעל חיים. מה אין? אמנות פלסטית. "ערערתי על כך ללשכת השר", אמר לי בר-חמא, "אבל לא התייחסו".
אז מילה טובה לשר בנט על היוזמה החשובה. אבל למה בלי אמנות פלסטית? אולי בגלל שציבור הבית של בנט מרים גבה ולא חושב שזה חשוב?
למה חושבים שזה לא חשוב? מאותה סיבה שאנשים הזדעזעו לפני 30 שנה כשאמרתי שאני רוצה לעסוק בתיאטרון. אותם אנשים הלכו לתיאטרון וגם התעצבנו עליו, ולא העלו בדעתם שאפשר לעשות את זה אחרת. כולנו אוהבים לתלות בבית תמונות, אבל רובנו לא הולכים לראות תערוכות. כולנו, אני מניח, מבינים שהרוח חשובה לא פחות מהחומר, אבל לא מבינים למה אמן הוא מקצוע לגיטימי לא פחות ממהנדס, ולמה שיר או תמונה חשובים לא פחות מהמצאה חדשה בתחום ההיי-טק.
כשבנימין נתניהו אמר בשבוע שעבר ביד ושם שהלקח מהשואה הוא שרק החזקים שורדים, התכווצתי. כן, אין ספק שמדינת ישראל חייבת להיות חזקה. אבל חוזק הוא אמצעי, לא מטרה, כי "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'". מאחורי העוצמה חייבת לעמוד רוח גדולה, אחרת אנחנו מפספסים ובגדול.
מהותה של אמנות היא רוח. לכן נרתעים ממנה, כי הרבה כסף לא רואים ממנה. לכן מתרגזים עליה, כי היא דורשת ביקורת עצמית וחשבון נפש. לפעמים היא מתחסדת וכל מיני אמנים משתמשים בה להשמצה עצמית. וזה בדיוק המקום שבו אמנים אמוניים יכולים וצריכים לשנות את כיוון הרוח. ומכיוון שהרבה פרנסה אין פה, אמן זקוק לתמיכה כלכלית וציבורית כדי ליצור אמנות עמוקה ומשמעותית. לא יודאיקה, שכבודה במקומה מונח, אלא אמנות עם אמירה. או כמו שאומר לי אבנר בר-חמא: "אמנות עכשווית עוסקת באמירות, ולנו כציבור דתי יש כאן הזדמנות נדירה להביא בשורה ואמירה אחרת, גם על ההתיישבות וגם על הציונות מנקודת מבטנו".
אז בפעם הבאה שאתם שומעים על תערוכה של אמן ירא שמיים שעושה אמנות פלסטית, אל תרימו גבה ואל תמשכו בכתפיים. לכו לראות. דברו על זה. תביעו דעה. רק בואו לא נפקיר את האמנות הפלסטית, כי היא צריכה אותנו. ואנחנו צריכים אותה.
תפוצה מצומצמת
ועוד מילה על מוזיאונים.
בבית התפוצות בתל אביב מתקיימת תערוכה שנקראת "גיבורים". "בתערוכה זו אנחנו חוגגים את התרבות היהודית", כך כתוב באתר המוזיאון, "ומציגים ביטוי פלורליסטי של דמויות מופת יהודיות ואת העושר התרבותי והאנושי של עם ישראל".
יפה.
רק מה, הנהלת המוזיאון דורשת שילדים ייכנסו לגלריה רק בליווי מבוגר (התערוכה מיועדת לילדים בני 6‑12). מצד שני, אסור להכניס עגלות. ומה תעשה אמא או סבתא למשפחה מרובת ילדים, שלא יכולה גם ללוות את הגדולים פנימה וגם להישאר עם הקטנים בחוץ, כי אסור להכניס עגלות? תיאלץ לבוא עם בן הזוג? תשכור בייביסיטר? ואיך נכים ייהנו מהתערוכה אם אסור להיכנס עם עגלות?
מבית התפוצות מסרו לי בתגובה ש"הגלריה כולה מרופדת בשטיחים והכניסה אליה היא ללא נעליים, כך שילדים יכולים לעבור בין המיצגים בבטחה. הכנסת עגלות ילדים עלולה לסכן את הילדים הרצים בתוך הגלריה. חשוב לציין כי גם בכניסה לתערוכה וגם באתר בית התפוצות, בהנחיות למבקר, אנו מפרסמים כי אין כניסה לעגלות. אפשר להיכנס עם תינוקות בתוך מנשא, או על הידיים. אנו מאפשרים כניסה לנכים עם עגלות".
נו, שיהיה. אבל עם כל ההערכה למוזיאונים תל-אביביים – ובאמת שיש לי הערכה כלפיהם – קשה להשתחרר מהתחושה שהם עדיין לא למדו להתאים את עצמם למשפחות מרובות ילדים. ואם לומר את האמת, גם משפחות עם שני ילדים עשויות להיתקל באותה בעיה. מצד שני, ככל שנתעניין יותר באמנות ובמוזיאונים, כך אולי הם ילמדו.
לתגובות: dvirshrayber@gmail.com