סבתא דיני הסתובבה בסלון הבית הלוך ושוב, אוחזת בספר החדש. מי שהיה מתבונן מהצד היה שואל את עצמו מה לאישה בגילה ולספר קומיקס, ולמה בכל רגע היא מביטה שוב בכריכה, מתלבטת לרגע אם להציץ בעמודים הראשונים ומנענעת את ראשה בייאוש.
הכול התחיל כשהתקשרתי אל דיני. רציתי שהסיפור המדהים של המשפחה בתקופת השואה ייזכר. אבא שלה, הרב שמעון דסברג, היה הרב הראשי האחרון של אמסטרדם, עיר הבירה של הולנד, לפני שמרבית יהודי המדינה הזאת נרצחו בשואה האיומה.
הרב שמעון טרח לקחת איתו אל מחנה הריכוז ספרי קודש קטנים. כשהיהודים במחנה סבלו, הוא דאג לעודד את רוחם בכך שלימד תורה בצריפים במחנה. שמירת המצוות והנהגת הקהילה שיצר לו שם חיזקו את הרצון להמשיך ולחיות, גם כאשר הגרמנים התאמצו בכל כוחם לדכא את יצר החיים.
יום אחד גילה הרב שמעון שישנו ילד, יהויכין שמו, שעומד לחגוג בר מצווה. כמה עצוב לחגוג בר מצווה במחנה. הנער היה לבדו, מכיוון שאמו הייתה במחנה הנשים שהיה הרחק מעבר לגדרות הגבוהים שהקיפו את המחנה. הרב שמעון הוציא מבין חפציו ספר תורה קטן, והציע ליהויכין ללמוד את קריאת התורה לפרשת בר המצווה שלו. למרות העבודה והקשיים במחנה, הקפיד הרב להתמיד בלימוד עם הנער.
ביום בר המצווה של הילד, הסתגרו דיירי הצריף בחדר הצר. יהויכין קרא בתורה, והאנשים העניקו לו מתנות קטנות שהצליחו להשיג. אפילו אמו של יהויכין הגיעה להשתתף בחגיגה. התברר שהרב שמעון ארגן שהאנשים שעברו בין המחנות עם עגלת הכביסה יחביאו את האם בין הבגדים, וכך היא הובאה בחשאי אל מחנה הגברים ואל הצריף שבו חגגו ליהויכין בר מצווה בסתר.
בתום החגיגה ניגש הרב שמעון אל יהויכין והגיש לו את ספר התורה הזעיר שבו למדו. הוא אמר לנער שלו, בתור ילד, יש יותר סיכוי לשרוד, ועל כן הרב מעניק לו את הספר ובלבד שיספר את הסיפור.
עברו שנים. יהויכין שרד את המחנה, עלה ארצה ונהיה פרופסור לאסטרופיזיקה. את ספר התורה שמר. כשאילן רמון, האסטרונאוט הישראלי, שמע מפיו של פרופסור יהויכין את סיפורו של ספר התורה, הוא ביקש לקחתו עמו בטיסה אל החלל. אילן רמון הראה את הספר בשידור מהחלל, והסרטון הוקרן בכל מהדורות החדשות. כך קיים יהויכין את הבטחתו, וסיפורו של ספר התורה נודע בכל הארץ.
זה אחד הסיפורים שביקשתי לצייר בספר. כשסבתא דיני שמעה שאני מתכוונת לספר את קורות המשפחה בתקופת השואה בקומיקס, היא כעסה מאוד. כיצד אפשר לספר את התלאות והקשיים שעברו עליה ועל הוריה בעזרת ציורי ילדים חביבים? אבל למרות שאמרה לי שהיא לא מרוצה מהרעיון, כתבתי וציירתי, ערכתי ומחקתי. כעת היה הספר המוכן בידיה. בין דפיו מצוירים דמויותיהם של אביה הרב, של אִמהּ, של אחיה וגם מצוירת דמותה שלה. סבתא דיני הסתובבה בסלון הבית הלוך ושוב, אוחזת בספר החדש וחוששת לפתוח ולדפדף בו.
גם אני, בבית שלי, הייתי אחוזת חרדה. מה אם דיני לא תאהב את דמותה המצוירת? מה אם תכעס עליי שכתבתי את סיפורה?
כשהטלפון שלי צלצל, ושמעתי את קולה הרועד מהתרגשות של דיני בצדו השני, ידעתי שהיא לא כועסת עליי. היא שיבחה את הספר ואת הדרך שבה הצלחתי להביא אל עולם הילדים את הסיפורים שחשוב שלא ישכחו לעולם. דיני לא הסתפקה בזה. היא שלחה אליי תצלום שבו רואים אותה יושבת, מוקפת בנינות שלה, ומספרת להן מתוך הספר את הסיפור המשפחתי.