הבוקר המורה חילקה תפקידים להצגת סוף שנה. היה ברור שהיא תבחר בנֹעם שישיר.
יש לו קול עמוק, וכשהוא שר הוא מצליח לרגש גם את מי שלא באמת מתעניין במוזיקה.
כולם גם מצפים שגלעד ורואי ייבחרו להיות השחקנים הראשיים. הם תמיד מצליחים לרתק את כולנו כשהם מספרים סיפור, או להצחיק רק בזכות הדרך שבה הם משלבים בין פרצוף, תנועות גוף ומילים.
אף אחד גם לא התפלא כשהיא הטילה עליי לכתוב את התסריט להצגה. אני יודע שיש לי כישרון כתיבה, שאני מצליח לבנות עלילה ולהכניס לתוכה מתח, וגם ליצור הפוגות קומיות שבאמת גורמות לקוראים לצחוק. הייתי אמור להיות שמח וגאה, בעיקר כשכל החברים טפחו לי על השכם, אבל אני לא. אף אחד לא מוחא כפיים למי שכתב את ההצגה. ברוב המקרים אפילו לא יודעים איך הוא נראה. כתיבת תסריט זה תפקיד שישאיר אותי חבוי מאחורי הקלעים. מי שיזכו לכל התשואות הם מי שיעמדו על הבמה כשחקנים, כרקדנים או כזמרים. ואני?! אני אסיים את התפקיד ברגע שההצגה תהיה כתובה.
אחרי הלימודים ביקשתי מאמא ללכת אל דוד משה. ידעתי שבבית הרעש שיקימו האחים שלי יפריע לי להתרכז, ובכל זאת יש לי הצגה לכתוב. לדוד משה יש חווה. כלומר, לא בדיוק, כי גם הוא גר בעיר, אבל יש לו מרפסת גדולה ובה הוא מגדל בעציצים כל מיני צמחים. אני אוהב לשבת בין הפרחים המלבלבים, בשקט שנוצר במרפסת הסגורה כמו חממה, ולחשוב. היום אוכל גם לכתוב שם.
כשהגעתי דוד משה היה עסוק עם עציץ ענקי שהיה לו. הסתכלתי בסקרנות מה צומח בתוך כלי גדול כל כך, והתאכזבתי לגלות ענף פצפון מבצבץ מהאדמה. על הענף בקושי היה עלה אחד. זה היה מאוד מאכזב. בעציץ קטנטן שעמד לידו, על גבעול עבה שצמח לגובה מרשים היה פרח ענקי בצבע ורוד עז ועם ריח משכר.
"דוד משה", פניתי אליו, "איך זה שהפרח האדיר והמלכותי הזה קיבל כזה עציץ קטנטן, ואילו הגבעולון העלוב שאתה מטפל בו קיבל את העציץ הענקי הזה?". דוד משה חייך. במקום לענות לי הוא הגיש לי את חפירה קטן וביקש שאחפור לצִדֵי הגבעול. מהאדמה הלחה הוצאתי תפוח אדמה. ענקי. יפהפה. ועוד אחד. העציץ היה תיבת הפתעות ענקית מלאה בתפוחי אדמה. מי היה מאמין.
דוד משה סיפר לי שהפרח אמנם יפה, אבל הוא צומח מתוך בצל קטן ואין לו צורך בכלי גדול, מכיוון שהשורשים שלו לא צומחים לעומק. "הפרח הוא יפה, זה הכול. אבל הגבעול הזה, נו, עוד מעט תטעם את מה שאבשל לנו מתפוחי האדמה שהוא נתן".
דוד משה יצא מהמרפסת, בקערה גדולה הוא לקח עמו המוני תפוחי אדמה גדולים ויפים שהסתתרו להם מתחת לפני השטח בעציץ הענקי. עד שהוא יבשל לנו את ארוחת הצהריים יש לי זמן לכתוב. אני חושב על הסיפור שנבחר להצגה. הם ביקשו להמחיז את סיפור מגילת רות. פתאום אני מגלה שרות, שהיא הדמות הכי שולית בסיפור, גֵרה, ענייה, בלי ייחוס, שאפילו היבם שלה מפחד לייבם אותה, היא מרכז העלילה. אפילו יד ה' המכוונת עושה זאת רק מאחורי הקלעים.
אני יודע שיש לי הזדמנות להפוך את הסיפור – להביא את כל הדמויות שמעשיהן פחות בולטים לקדמת הבמה. אני מריח את ריח תפוחי האדמה שמתבשלים וחושב לעצמי שיש דברים שטוב שהם מתפתחים רחוק מעיני הצופים. אני מסיר את המכסה מהעט, ומתחיל לכתוב.