הרבה בלגן היינו חוסכים אילו היינו משתמשים במצלמות הפרושות בעולמנו כמו ששופטי הכדורגל עושים במגרש
שופטי כדורגל הם אנשים אינטליגנטים. הם יודעים לשרוק, הם יודעים להבדיל בין צהוב לאדום, הם יודעים לקפוץ מעל הכדור בדיוק ברגע שהוא מגיע אליהם, ובטורניר גביע העולם הנוכחי (נו, זה שאתם מתעקשים בטעות לקרוא לו "מונדיאל") הם כבר ממש מוכיחים בגרות אינטלקטואלית ורגשית – הם יודעים לסמן בפנטומימה צורה של מלבן.
קוראים לזה VAR, ראשי תיבות של Video Assistant Referee, או כמו שמכנים את זה בראשי תיבות של העברית המדוברת: ווי, אתה (לא) רואה?! כלומר, אחרי שנים ארוכות שפיפ"א (ההתאחדות העולמית לכדורגל, לא המשחק במחשב) התעקשה להתעלם מהקִדמה הטכנולוגית ולא להיעזר בצילומי טלוויזיה כדי להכריע האם החלוץ המרכזי הוכשל ברחבה בדיוק כשהשופט מצמץ, בטורניר הזה השופט יכול להחליט שהוא עוצר את המשחק ורץ לראות האם ראתה מצלמה במגרש מה שלא ראתה שפחה על הים. את זה הוא עושה, כאמור, על ידי סימון של מלבן באוויר, שפירושו: אני מרובע. או כמו שהילדים נוהגים להגיד: אין לי כוח, אני הולך לראות טלוויזיה. בדרך כלל כשילד אומר משפט כזה מתייצבת מולו אמא שלו ומתריעה שאין טלוויזיה לפני שמסיימים להכין שיעורי בית, אבל אימהות של שופטים לא נוהגות לבוא לאצטדיוני כדורגל, כי אף אחת לא אוהבת לשמוע מהקהל אמירות לא יפות לגבי המקצוע שלה.
האם טוב שהשופט עוצר את המשחק והולך לראות אותו בטלוויזיה? זה תלוי. אם אתה אוסטרלי שנמצא בפיגור מול דנמרק וטוען שהמגן הדני נגע ביד ברחבה, זה מצוין. אבל אם אתה ויקינג דני שבגלל זה חוטף פנדל, זו השחתה של כל מה שיפה בכדורגל. אם בכלל יש בו משהו יפה.
אז אני אומנם גרוע בכדורגל וגם לא ממש חזק בגיאומטריה של מלבנים, אבל יש לי הצעת ייעול מהפכנית. כי העולם המודרני הרי לקח רחוק מדי את האמירה של רבי יהודה הנשיא לגבי "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים", והציב מצלמות תחת כל עץ רענן ומעל כל כניסה לבניין. אז אם העולם ממילא מרושת במצלמות, למה לא להשתמש בהן כמו שעושים במגרשי הכדורגל?
שיטת המלבן
תחשבו על זה. אתה חוזר הביתה מהסופרמרקט עם צרור ירקרק ורענן, ועוד לפני שכף רגלך דורכת על סף הבית אשתך סופקת כפיים וזועקת: "אמרתי לך להביא פטרוזיליה, לא בזיליקום!". בשיטה הישנה, אתה והיא מתווכחים יומיים אם היא כן אמרה או לא אמרה, עד שאתה נכנע ומודה שאתה אהבל ולעולם לא תקנה יותר בזיליקום במקום להקשיב לאשתך הצודקת (למרות שבסתר ליבך אתה משוכנע שהיא לא). אבל בשיטת ה‑VAR החדשה אתה פשוט עוצר את הוויכוח, מסמן מלבן באוויר ושניכם ניגשים אל הטלוויזיה, צופים במה שקלטה המצלמה הביתית שלכם ומגלים שאכן, לפני שיצאת מהבית אשתך אמרה לך בפירוש להביא את הירוק הזה עם העלים שכתוב עליו פטרוזיליה. מה שמוכיח שאתה צודק, כי מבחינה עובדתית היא לא אמרה לך לא להביא בזיליקום.
או שאתם יושבים לארוחת ערב משפחתית, ותוך כדי נשנוש סלט עם בזיליקום אתה אומר פתאום: "נכון שאמרתי לכם שבוז'י הרצוג יהיה בסוף יו"ר הסוכנות?", מה שגורם לילדים להרים מבט מבועת ולהגיד שאל"ף, לא אמרת; ובי"ת, מי זה בוז'י הרצוג. בשיטה הישנה – מתווכחים עד אור הבוקר או עד שהילדים מתקשרים למועצה לשלום הילד. בשיטת ה‑VAR המופלאה – מריצים אחורה את הסרט של החיים, ומגלים שאתה חי בסרט.
או שפתאום באמצע החיים נופל עליך חופש גדול (החופש הוא של הילדים, אתה זה שנופל), וכשאתה מבין שלפניך 62 ימים שוממים (אצל הגדולים יותר – 72), שאחד בספטמבר יוצא בשבת (ככה דרשה הסתדרות המורים), ושאחר כך לומדים שבוע ואז יוצאים לשלושה שבועות של חגים (הו, האימה!), אתה ניגש אל ילדך בחימה בוערת וזיעה ניגרת וצורח עליו: "מה אתה עושה במחשב?! אין לך עבודת חופש?!".
"עבודה וחופש הם מושגים הסותרים זה את זה", עונה הילד בשלווה מבלי להסיר את עיניו מהמסך.
בשיטה הישנה מעבירים את הילד חקירת שתי וערב ומזהירים אותו ש"אם יתברר שקיבלת עבודה ולא עשית אותה, אז… אז… אני לא יודע מה אני אעשה". בשיטה החדשה מציירים מלבן, מתחברים למצלמות בכיתה ומגלים שהמורה באמת ריחמה על התלמידים ולא נתנה להם שיעורים לחופש. הפקרות.
הבעיה היא שבסופו של דבר, המצלמות האלה לא באמת עוזרות. הרי כל שחקן כדורגל יודע שבכל רגע נתון מצלמים אותו מ‑3,764 זוויות שונות, ובכל זאת הוא מרשה לעצמו לתפוס את היריב בחולצתו, להפיל אותו על הדשא, לדרוך לו על הצוואר, לבעוט לו בראש, להעביר אותו סדרת עינויים בנוסח השב"כ ואז להרים את ידיו כאומר "לא נגעתי בו, הוא סתם עושה הצגות". הרבה פעמים השופטים משתכנעים, מוציאים כרטיס צהוב לשחקן המותקף ופוסקים בעיטה חופשית לקבוצה התוקפנית, בלי לצייר מלבנים ובלי ללכת לראות את ההילוך החוזר. מה שמלמד שגם בחיים האמיתיים אפשר להציב מצלמות במכוניות, בגני ילדים, ברחובות, בקניונים, במגרשי כדורגל וליד פחי זבל, אבל בסופו של דבר הרבה שופטים פוסקים לפי ראות עיניהם ולא לפי מה שראתה המצלמה. לפעמים זה בגלל שהם לא סומכים על הטכנולוגיה, לפעמים הם לא רוצים לעצור את שטף המשחק, ולפעמים, נעבעך, הם פשוט לא יודעים לצייר מלבן.
חופשה לאין קץ
דברים שאפשר לעשות בחופש הגדול:
- לסדר סוף סוף את החדר.
- לשטוף את הכלים אחרי הארוחה. אפשר גם לפניה.
- להתנדב ביד שרה, עזר מציון, קו לחיים, עת לעשות, שמחה לילד ועוד המון מקומות. ברוך השם לא חסר איפה.
- להיפגש עם חברים בלי הטלפון. כן, כן, אני רציני. בלעדיו.
- למצוא לחנים חדשים ללהיט הגדול של הקיץ, "משעמם לי".
- לישון. בעצם לא, עדיף לנצל את החופש לדברים שלא עשיתם במשך כל שנת הלימודים.
- לשמור על עצמכם ועל מי שלידכם. זה הכי חשוב.
קרן לעמו
תובנות חלקיות אחרי שני שבועות של משחקי גביע העולם:
- פרישיץ', סטריניץ', ראקיטיץ', רביץ', מודריץ' ומנדז'וקיץ' מקרואטיה הם לא מאטיץ', טאדיץ', סאביץ', מיטרוביץ', גאברנוביץ' ומילינקוביץ' מסרביה. הסרבים והקרואטים שונאים אלו את אלו ושונים אלו מאלו, כפי שאפשר ללמוד מההבדל התהומי בין השמות שלהם.
- משחק של נבחרת יפן הוא ערבוב בלתי אפשרי בין אוכל, מכוניות ואומנויות לחימה: אוסאמי מעביר לסושי, סושי לסשימי, סשימי למוטו, מוטו לימאגוצ'י, ימאגוצ'י להונדה, הונדה ליושידה, יושידה לבושידו ו…אִיפּוֹן!!!
- לראות את גרמניה מול שבדיה זה כמו לצפות באנטישמיה נגד נבחרת כוחות האופל של וולדמורט. אתה לא יודע מה אתה רוצה יותר – שגרמניה תעוף בגלל שהיא גרמניה, או ששבדיה תשלם על העוינות הבוטה נגדנו, האנטישמיות המתגברת ואיקאה.
- שחקני מרוקו טענו שהשיפוט במשחק נגד פורטוגל היה מוטה, כי השופט האמריקני ביקש מרונאלדו בהפסקה להחליף איתו חולצות, וגם אמר לו: "תיראה מופתע".
- ובסוף, איך לא, הפולנים מכבים את האור והולכים הביתה כבר אחרי שלב הבתים. אומרים שההמנון הפולני ("עוד לא אבדה פולין") יוחלף בקרוב בשירו של שלמה ארצי, "כמו אז ישבנו שוב בחושך, שם את נמצאת איתי כמו אז".