האורן הוא אחד העצים הפופולריים בחורשות וביערות ישראל. והוא גם אחד מהשמות האהובים על ראשי ערים במדינה. יותר מ‑130 רחובות, כיכרות ואף שני יישובים (אורנית ובית אורן) נקראים על שמו. השימוש בעץ הזה לצורכי ייעור החל עוד בתקופת המנדט, והקרן הקיימת המשיכה בו לאורך שנים.
זהו עץ ירוק עד, שלעולם לא עומד בשלכת והוא אף דואג באמצעות מנגנון, שמיד נרחיב עליו, למניעת צמיחתם של עשבים ושיחים בסביבתו. האורן אף משמש כחומר גלם חשוב בתעשייה. לכאורה, שילוב מנצח. אבל לעץ הזה יש גם כמה חסרונות משמעותיים שהופכים אותו למסוכן, במיוחד באקלים הישראלי.
ראשית, האורן הוא עץ שמוטת ענפיו קצרה, ולכן הוא מניב מעט צל באופן יחסי. ובמדינה חמה כמו שלנו, זוהי מגרעה לא קטנה. שנית, השרף שהוא מפריש דביק ומלכלך. אך הוא בעיקר הופך את המחטים שנושרות למצע שמכסה את סביבות העץ. זה אמנם מונע גדילה של צמחים אחרים בסמוך אליו, אבל גם יוצר שכבה דליקה במיוחד, כזו שמסייעת להתפשטות האש לעץ הבא.
האורן שייך למשפחת הפירופיטים, עצים שהתאימו את עצמם לשריפות. למעשה, הוא מנצל את היותו דליק לטובת הדור הבא: בעת שריפה האצטרובלים שלו מתפוצצים בחום וזורקים את הזרעים למרחוק. כך, דווקא באמצעות האש, מבטיח האורן את שרידותו לאורך זמן. עד לדליקה הבאה, וחוזר חלילה. זה אולי נוח מאוד שיער אורנים שבער מחדש את עצמו ללא מגע יד אדם, אבל רק בתנאי שהשריפה לא מסכנת את האוכלוסייה או את הסביבה שלידו. ונדמה שבצפיפות הישראלית, הדרישה הזאת כמעט לא יכולה להתמלא.
עכשיו, אחרי גל השריפות הגדול, ולפני שהאורנים יחדשו את עצמם, אפשר לעצור את מעגל הקסמים המסוכן הזה ולטעת בחורשות וביערות השרופים סוגים אחרים של עצים, כאלה שמותאמים יותר לאקלים החם ולסכנת ההצתות. הדבר כרוך כמובן בהשקעה של כסף וכוח אדם, אבל היא מתגמדת מול נזקי הדליקות (שהגיעו על פי ההערכות הראשוניות למיליארד שקלים) וכמובן מול הסכנה לחיי אדם. האם מישהו ירים את הכפפה, או לפחות את האצטרובל?
עדי גרסיאל