רבקי גולדפינגר
(צילום: מרים פיגא בונימוביץ)
40. תושבת שבות רחל. נשואה ליששכר ואמא ל-6. שחקנית, פלייבקיסטית ובימאית
התחלה: לפני 40 שנה בשכונת בבלי בתל אביב. נולדה וגדלה למשפחה של שתי בנות, "אחותי מבוגרת ממני בשבע שנים".
אבא: ד"ר יוסי-הדר ז"ל, פסיכיאטר, מחזאי וממייסדי נט"ל לנפגעי טראומה לאומית. "תמיד הסתכלתי עליו מלמטה למעלה. אבא היה מוכשר מאוד, מטפל ואיש מקצוע מבוקש, הוציא ספרי שירה, מרצה ואיש אשכולות. הערצתי אותו".
אובדן: האב נפטר בפתאומיות בגיל 52. "זה היה הלם טוטאלי. היו לו עוד מלא חלומות להגשים. מרגישה שהוא נתן לי המון. מצטערת שלא הספקתי להיות איתו יותר".
אמא: טניה הדר ז"ל, משוררת. "תמיד החמיאה ועטפה אותי באהבה ופינוקים. הוציאה ספרי שירה, לקחה על עצמה לטפח משוררים צעירים בתחילת דרכם". כאישה צעירה החלה האם בתהליך חזרה בתשובה. "מכאן הנישואין של אבא ואמא החלו להתפורר".
מתגרשים: כשהייתה בת ארבע הוריה נפרדו. אביה עזב את הבית ומאז חיה עם אמה. "אני לא זוכרת מציאות שאבא גר בבית. כילדה תמיד הייתה לי את הפנטזיה להיות משפחה רגילה עם אבא, אמא וילדים".
שריטה: "קצת התביישתי שההורים שלי גרושים, כי בזמנו זה לא היה נפוץ. להיות ילדה להורים גרושים זה משהו שנשאר בנפש, אי אפשר להעלים את זה לגמרי. אבל בגרתי ועשיתי סוג של השלמה עם הילדות שלי".
עטופה באהבה: כל השנים גרה עם אמה לבד, "והיה לנו קשר מאוד חזק". לאביה שנישא בשנית הייתה נוסעת מדי פעם. "ההורים שלי נתנו לי את המקסימום והרעיפו עליי אהבה בלי סוף. כיום, כשאני בעצמי אמא לשישה ילדים, אני יודעת להעריך את הנתינה הזאת".
מבשרת: בגיל תשע עברה עם אמה מתל אביב למבשרת ציון. "שם לדעתי התחלתי לחיות". האם ובתה התקבלו בחיבוק חם על ידי הקהילה. "אירחו אותנו בסעודות, אימצו אותנו. הפכנו חלק".
תיכון: אולפנת צביה ירושלים. "הלימודים לא היו בראש מעייניי, הברזתי בלי סוף. למזלי, יכולתי להשלים את הלימודים והמבחנים לבד". באותה תקופה התנהל בארץ מאבק נגד הנסיגה מהגולן. "אלו היו הימים של 'העם עם הגולן'. רצתי מהפגנה להפגנה, השתתפתי בעצרות ומחאות, הייתי לגמרי בתוך זה".
אמא משוררת: זוכרת את אמה יושבת במשך שעות, כותבת ויוצרת. "הייתי הולכת איתה לערבי שירה ואיך הייתי גאה כשהיא עמדה על הבמה והקריאה משיריה. היא הייתה אמנית בנשמה, מחוברת לנבכי הנפש, עם רגישות מטורפת לזולת. עם לב ענק, תמיד מפנקת וחמה".
בית שוקק: למרות שגרה רק עם אמה, הבית שבו גרו היה תמיד חי ותוסס. "זה היה בית שכל החברות אוהבות לבוא אליו. עם טלוויזיה, אוכל מפנק, שיחות נפש. כיף גדול".
שירות לאומי: בשנות התיכון התנדבה באלי"ן. בצלאל לפיד שנפצע בפיגוע ירי שבו נרצחו אביו ואחיו, מרדכי ושלום לפיד הי"ד, הגיע לשיקום במקום. כך נוצר הקשר עם משפחתו. מה שהוביל להחלטה לעשות את השירות הלאומי דווקא בקריית ארבע.
מתנגד: "האבא החילוני-שמאלני שלי הזדעזע מהרעיון שהבת שלו תעשה רק שירות לאומי, ועוד בקריית ארבע. הוא התעקש שאין מצב שהבת שלו הולכת לשם". אחרי מסע שכנועים הוא התרצה.
קריית ארבע: "זו הייתה השנה של חיי". התנדבה בתחומי החינוך והרווחה. "עשיתי חונכות עם ילדים בעלי תסמונת דאון, מועדוניות, עבדתי בלי סוף". שם גם הכירה את מי שלימים יהיה בעלה. "הכרתי אותו רק באופן שטחי". לאחר ארבע שנים הכירו באופן רשמי ונישאו.
החצי השני: יששכר פרץ (42). הקים ומנהל עסק ע"ש אחיו טוביה ז"ל – חנות למוצרי יודאיקה ותשמישי קדושה באזור התעשייה שילה. "יששכר אבא מסור ומדהים ובעל שמאפשר ומעודד אותי להגשים חלומות ולהיות שחקנית. לולא הוא – לא יכולתי להיות מי שאני".
הנחת: שישה, ארבעה בנים ושתי בנות. הבכור אביה (16) ואחריו נדב (15), שחר (13), נועה (11), אורי (8) והקטן הלל בן שלוש, "הבוס של כולם".
לתיאטרון: בסוף שנת השירות פנתה ללימודי הוראה במגמת תיאטרון במכללת אמונה. "שם התאהבתי בחיידק הזה של במה ומשחק. התיאטרון בשבילי הוא המפגש עם הנפש, התעמקות באיך רגשות באים לידי ביטוי על הבמה".
פורץ דרך: בוגרת מחזור א' במגמת התיאטרון במכללה. "זו הייתה בהחלט בשורה. קול של יצירה נשית-דתית שלא נשמע עד אז. משהו בראשיתי. הייתה אצלנו תחושה של פריצת דרך היסטרית".
עושות תיאטרון: כבר במהלך הלימודים הופיעה יחד עם חברתה ללימודים נטע רוטנר בהצגות לילדים. בהמשך החליטה לייסד תיאטרון להצגות ילדים משלה שנקרא 'תיאטרון הדרים', על שם אביה.
הצגה ראשונה: הצגת הילדים 'אני לא מפחד מכלום, כמעט'. "בימים של פרוץ האינתיפאדה, תחילת שנות ה‑2000. ההצגה נגעה בפחדים ביומיום. הופענו בבתי ספר בכל הארץ, נסענו לכל מקום שהזמינו אותנו. לא היה אז תיאטרון דתי מפותח כמו היום ולא תחרות, והייתה הצלחה מסחררת".
מתכנסת: במשך חמש שנים השקיעה את כל כולה בתיאטרון. "עבדתי בלי סוף, מאוד אינטנסיבי. היה כיף גדול, אבל היו לי ילדים קטנים בבית והרגשתי שאני קורסת. החלטתי לעשות הפסקה ולהתמקד יותר בהם. עברתי אל מאחורי הקלעים לבימוי וכתיבת הצגות".
אמא חולה: לפני שלוש שנים, שעתיים בלבד לאחר לידת ילדה השישי, התבשרה כי אמה חולה במחלה ממארת ונותרו לה חודשים ספורים לחיות. "איזה שוק. אמא הייתה הסבתא האידיאלית, ופתאום היא חולה. עוד לא הספקתי להתאושש מהלידה, עם תינוק קטן וילדים התמסרתי לטפל בה. הייתי צמודה אליה, שעות על גבי שעות, תקופה בלתי נתפסת".
אובדן 2: לאחר ארבעה חודשים, בגיל 67, הלכה אמה לעולמה. "הרגשתי סוג של הקלה בשבילה, שהיא הפסיקה לסבול. אבל זה היה אובדן עצום בשבילי. קשה מנשוא. הפכתי ליתומה. היום אני מרגישה שהיא נוכחת בחיים שלי".
חוזרת לבמה: אחרי שאיבדה את אמה הרגישה שהדרך לריפוי עוברת על בימת התיאטרון. ההצגה שכתבה בבימויה של נטע רוטנר 'קערות של אהבה' היא מופע מוזיקלי, שמציג את סיפורה האישי, "אבל כל אחת יכולה לראות בו את עצמה". בהצגה שזורים שיריה של אמה המשוררת בביצוע הזמרת ליאת יצחקי. "ההצגה היא על הקשר העמוק של אמא ובת".
גיל הארבעים: לקראת יום הולדתה הארבעים שחל לאחרונה חשה את הגיל נושף בעורפה. "זה לא סתם עוד יום הולדת, זה יום הולדת ארבעים. זו החלפת קידומת. נקודה משמעותית בחיים של כל אישה. ביום ההולדת הזה אנחנו עוצרות לרגע את הטירוף של החיים והמרוץ של בית-עבודה ומנסות להבין איפה אנחנו בכל הסיפור הזה".
לחשב מסלול מחדש: לכבוד שנתה ה‑40 היא יוצאת בימים אלו במופע חדש, 'ארבעים לשם שינוי', הדן בסוגיות נוסטלגיות ועכשוויות מחיי האישה. "גיל 40 זה מין שלב כזה בחיים שאנחנו מקבלות אומץ. המופע מצחיק אבל גם מרגש ומעורר מחשבה לכל אישה ובכל גיל".
יוצרות דתיות: מלאת סיפוק מהעובדה שכיום היצירה הנשית-דתית פורחת. "נפלא לראות כל כך הרבה נשים טובות ומוכשרות מעזות לבטא את עצמן, לקחת סיכונים כלכליים כדי להגשים חלום ולהביע. הפריחה היצירתית רק מפרה ודורשת מכל אחת מאיתנו לדייק יותר את הקול המיוחד שלה".
אם זה לא היה המסלול: חד משמעית, הייתה עוסקת באימון. "לפני כמה שנים כמעט נרשמתי לקורס מאמנים, אולי זה עוד יקרה. יש לי זוג אוזניים טובות ולב מכיל לכל אחד, שיודע גם לדחוף קדימה ולתת אמון ביכולת של מי שעומד מולי ושופך בפניי את הלב".
ובמגרש הביתי:
בוקר: חוזרת מההצגות בשעת לילה מאוחרת ולכן בעלה לוקח פיקוד על הטיפול וארגון הילדים בבוקר. "לרוב אני מתעוררת כשהם כבר יצאו למסגרות". במשך הבוקר עוסקת בחזרות להצגות, שיווק, טלפונים וסידורים הקשורים לעסק. את הצהריים מקדישה ויהי מה, לילדים. בימים של הצגה יוצאת בסביבות שש מהבית, "ובנותיי היקרות תופסות פיקוד". את היום מסיימת הרבה אחרי חצות.
דיסק ברכב: שומעת הכול, כמה שיותר קופצני ושמח יותר טוב. "לא מזמן קניתי את הדיסק של גלי עטרי – ההופעה בקיסריה, ודיסק של הביטלס אהובי לבי משנות הילדות. כן, יש לי חולשה לשירים לועזיים מאז ומעולם".
השבת שלי: "משפחתית מאוד". ביום שישי בבוקר מסיימת לבשל ולאפות ובצהריים פוצח בעלה בהכנת סלטי גורמה יחד עם הילדים. מדי שבת יש ניסיון לשבור שיא במגוון הסלטים. שעומד כעת על השיא המכובד של 28 (!) סוגי סלטים. "בעיקר נהנית בשבת להירגע מהשבוע, לשוחח בכיף עם הילדים כשכולנו מכורבלים על הספות בסלון ולקרוא ספר בנחת". בשבת אחר הצהריים, כשבעלה מעביר בבית שיעור לבנים, "אני יושבת ומשוחחת עם השכנות שלי, שהן חברות נפש".
מאכל אהוב: מבהירה שהיא "לא סובלת את המטבח. לא סובלת לבשל. אמנם מבשלת טעים, אבל הכי פשוט וקל שיכול להיות". בני המשפחה והאורחים טוענים שהקציצות מעשה ידיה הם שם דבר, וגם העוף בדבש ברוטב סויה ויין לבן, "שאני מכינה באירועים מיוחדים". למזלה בעלה הוא שף חובב, והם מתענגים על בישוליו המיוחדים "והחריפים אש".
דמות מופת: גיסתה, פועה פלמר. לפני חמש שנים איבדה פועה את בעלה אשר פלמר ובנה יונתן הי"ד בדרך מקריית ארבע לירושלים. "פועה מגדלת את בתה המתוקה אורית. ובכל פעם שאני רואה אותה אני נפעמת מחדש מהכוח האדיר שיש לה, מהחיות שבה, מהתשוקה ליצור ולאחוז בחיים".
משאלה: לעבור לגור בעיר הבירה ירושלים. "אתה יכול אולי לצאת מירושלים, אבל ירושלים לא יוצאת ממך. ירושלים בוורידים שלי. כבר 13 שנים אני מתנחלת גאה, אבל מדי פעם הנפש מתמלאת געגוע לעיר, לניחוח הסמטאות, לצבעוניות, להמוניות, לנגישות ולקרבה לכל מקום. אולי יום אחד כשהילדים יגדלו נגשים את החלום".
כשאהיה גדולה: "אהיה סופרת, מטפלת בפסיכודרמה ושחקנית, סבתא מפנקת וכיפית לנכדיי, ואמצא סופסוף את האיזון המושלם בין טיפוח הזוגיות, זמן לחברות, השקעה במשפחה המורחבת וזמן לעצמי. אמן".
rivki@besheva.co.il