סכנת השחיתות השלטונית החמורה ביותר אורבת לנו לא מהמערכת הפוליטית הנתונה לפיקוח קפדני, אלא מקבוצת שומרי הסף שצברה כוח להשחית שכמעט אין עליו שום פיקוח
1. יש משהו שנותן תחושת רוממות רוח בלעמוד בחוצות ירושלים, לדבר בעד מוסר הנביאים ונגד שחיתות שלטונית, ולהרגיש לערב אחד כמו ישעיהו הנביא במחאתו: "שרייך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים". כדי להיחשב לרודף צדק ומוסר לא צריך לעשות היום הרבה יותר מלהטיף בשער, רצוי בסגנון מקראי פיוטי – במיוחד אם ההטפה מכוונת נגד מי שנמצא גם על הכוונת של התקשורת. לא יבדקו את התנהלותך האישית (וזה לא רמז למשהו, חלילה) כמו שבודקים בזכוכית מגדלת את בכירי השלטון שנגדם אתה יוצא. הוקעת את הפוליטיקאים? סימן שאתה איש מוסר, צדק ויושר.
ובכל זאת, יש לא מעט הבדלים מהותיים בין מוסר הנביאים המקורי למציאות ימינו שעליה מנסים להחיל, במיוחד לאחרונה, את תכניו ואת הרטוריקה שלו.
2. ראשית, נביאי התנ"ך הוקיעו עוולות מוסריות הרבה יותר מובהקות ואלמנטריות מרוב העוולות שנגדן יוצאים נביאי זמננו. הם לא הטיפו למלכים נגד נפוטיזם במינויים והעדפת מקורבים. העדפת בני משפחת המלך במינויים לתפקידים בכירים נחשבה לנורמה לגיטימית ואף רצויה. כשדוד המלך בוחר בשלמה כיורשו על פני הטוען לכתר אדוניהו, הוא מקבל את ההחלטה מבלי שייאלץ להסביר לוועדת מכרזים בראשות שופט מדוע כישורי הראשון עדיפים על אלו של השני. הנביאים גם לא הוקיעו קבלת החלטות שלטוניות מתוך ניגוד אינטרסים ולא ראו בה הפרת אמונים. הם לא דרשו מהמלכים למשוך את ידיהם מהחלטות שיש להם לגביהן נגיעה אישית. גם לא הייתה אז הפרדה נוקשה כמו היום בין אוצר הממלכה לרכושו הפרטי של המלך.
הנביאים גם לא אסרו על בכירי השלטון לקבל טובות הנאה מן הציבור. חלק מהנביאים קיבלו מתנות מהציבור בעצמם, ולא נמנעו מהצעת תמורה שעושה שימוש בקשריהם בצמרת השלטון. "מה לעשות לך?" שואל אלישע כשהוא מבקש לגמול לאישה השונמית שסידרה לו אירוח קבוע בביתה, "היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא?".
אז את מה הוקיעו הנביאים? הם הוקיעו שימוש בכוח השלטוני לעוולות מובהקות וזועקות לשמיים כמו גזל רכוש פרטי, רצח, עלילת שווא ועדות שקר – למשל בפרשת כרם נבות היזרעאלי שרקחו איזבל ואחאב. הם יצאו נגד גזל כבשת הרש, גם על פי המשל וגם על פי הנמשל. הם הוקיעו שרים שהיו "חברי גנבים" וחלקו בשללם, או נמנעו מלשפוט את החזקים בחברה שעשקו אלמנות ויתומים – השכבות הכי עניות וחלשות, ולא שילמו את שכרם. הם יצאו נגד שיעבוד של עבדים ושפחות עבריים בכוח הזרוע, לאחר שלפי דין תורה הגיע זמנם לצאת לחופשי. והם הוכיחו לא מעט גם על עבירות שבין אדם למקום: עבודה זרה, ניאוף, חילול שבת ועוד. זהו מוסר הנביאים, לא מה שכתוב בדו"ח מבקר המדינה.
3. זה לא אומר שהדרישות הגבוהות יותר בימינו מיותרות. חלקן מוגזמות, אבל רובן מתבקשות ואף הכרחיות. המדינה המודרנית גובה מאזרחיה הרבה יותר מיסים מבעבר ומחלקת טובות הנאה ונכסים בערך רב מאוד, ולכן מוצדקת הדרישה ממנהיגיה לקבל החלטות מתוך ניקיון כפיים מוחלט. יש אומנם עודף ביורוקרטיה ורגולציה, הדרישות לקבלת החלטות נקייה מאינטרסים מכבידות לא מעט (ששר האוצר לא יתעסק במתווה הגז? מי אם לא הוא?), אבל עדיין במרבית המקרים יש בהן צורך. אנו מצפים לניקיון כפיים מוחלט, ומי שיוכח כי עבר על החוק, שייתן את הדין וילך הביתה, כי אלה הכללים שבמסגרתם הציבור העניק לו את השררה. אבל להאשים ראש ממשלה שקיבל מתנות מעשירים באותה עוצמה רטורית שבה האשימו הנביאים את גוזלי כבשת הרש, את עושקי היתומים והאלמנות? קצת פרופורציות. כשישעיהו הנביא קבע שהקריה הנאמנה ירושלים הייתה לזונה, הסיבה לכינוי החריף הייתה מרצחים, לא סיגרים.
4. לעיתים הרגש המוסרי מופנה אל הכתובת הלא נכונה. צריך למצוא את העוול הגדול במקום שבו הוא נמצא, ולשם כך אין די ברגש מוסרי מפותח – דרושה גם ראיית מציאות מפוכחת. חכם עדיף מנביא. אלה שהפגינו במוצ"ש האחרון בירושלים "בעד שומרי הסף" לא הוכיחו ראייה כזאת. הנביאים בירושלים של פעם ידעו להפנות את ביקורתם לא רק כלפי מנהיגים פוליטיים, אלא גם כלפי שופטים מעוותי דין. במדינת ישראל של ימינו, הדרג הפוליטי מושגח ומפוקח מכל כיוון אפשרי. דווקא אותם "שומרי סף" – המשטרה, הפרקליטות, מבקר המדינה, שופטי בית המשפט העליון – חוסים תחת מעטפת שמכסה על העוולות שהם עושים.
זה מתחיל בעוולות מובהקות, כמו למשל הרדיפה האובססיבית שהפעילה פרקליטות המדינה בראשות שי ניצן נגד הרופאה הפתולוגית ד"ר מאיה פורמן. חטאה של ד"ר פורמן היה שהעזה להציג חוות דעת מקצועית שערערה במשהו את מסכת הראיות שהביאה להרשעת רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה. בתגובה לכך עשתה הפרקליטות הכול כדי שפורמן לא תיכנס לתפקיד הבכיר שאליו נבחרה כחוק במכון הפתולוגי. כשראש המכון הפתולוגי ד"ר חן קוגל ביקש לתמוך בעדותה של ד"ר פורמן, בפרקליטות ניסו לאסור עליו לעשות זאת. עוולות כאלה אמורות להיות מטופלות בידי גוף הביקורת על הפרקליטות, שנוסד בעמל רב לאחר שנים של מאבק. עובדי הפרקליטות ובכיריה עמדו על רגליהם האחוריות נגד הקמת גוף הביקורת, שהרי כולם חייבים להם דין וחשבון ועומדים לפניהם לביקורת, רק אותם אסור שיבקר איש. וכשסוף סוף קם אותו גוף ביקורת ובראשו הועמדה הילה גרסטל – שופטת בכירה, מוערכת ונטולת פניות, הפרקליטים עשו הכול כדי לחבל בעבודתה והצליחו לגרום לה להתפטר. אז מה פשר התמיכה הגורפת הזאת בשומרי הסף? בהיעדר גוף ביקורת אפקטיבי, האם תפקידו של הציבור להעניק להם תמיכה גורפת או לפקוח עין חשדנית?
5. ומה לגבי "שומר הסף" היועץ המשפטי לממשלה? מדוע מתעקש הממסד המשפטי בישראל על יועץ משפטי שמכהן גם כראש התביעה הכללית, בניגוד למקובל כמעט בכל העולם? כדי שהשרים ירגישו מאוימים על ידו ויחששו לחלוק על דעתו? ומה לגבי יועמ"שים שהשתמשו בכוחם לרעה, כמו מיכאל בן-יאיר שהעיף ממשרתו את שר המשפטים יעקב נאמן תוך שהוא תופר לו תיק באשמה שהופרכה בבית המשפט? האם אין כאן כוח שלטוני מוגזם, כוח להשחית, בידיים של אדם אחד? האם אין כאן שומרי סף חזקים מדי, שצריך לא לגבות אותם אוטומטית אלא דווקא לשמור עליהם שלא יעשו עוול בעצמם?
6. סכנת השחיתות השלטונית החמורה ביותר כיום במדינת ישראל איננה נשקפת מהפוליטיקאים, אלא משופטי בג"ץ. גזל הסמכויות של הרשויות האחרות בידי השופטים, זהו העוול השלטוני החמור ביותר שקורה כאן.
בהשראת נשיאם ומנהיגם הרוחני אהרון ברק, שופטי בג"ץ רוקנו בעשורים האחרונים את הדמוקרטיה הישראלית מתכנה, וגזלו מהציבור את הזכות להחליט על גורלו באמצעות נבחריו. קבוצת מיעוט אידיאולוגי מתנשאת וצדקנית שלא נבחרה בקלפי, הולכת ומרחיבה את שלטונה ואת סמכויותיה על דעת עצמה. רוממות הצדק בגרונה, אבל מעשיה חמס ועוול, איפה ואיפה. היא משליטה על המדינה והחברה את דעות המיעוט שלה, מכוח סמכות שאיש לא העניק לה. היא מתיימרת להגן על מיעוטים, אבל בפועל מגינה בעיקר על ערבים ועל מסתננים מאפריקה. לשוועת מגורשי גוש קטיף הם אטמו אוזניהם, ואת מצוקת תושבי דרום תל אביב עיניהם סומות מלראות. גם בעלי מכולות שפרנסתם נגדעת בגלל רשתות עשירות שמוכרות בשבת בניגוד לחוק שקופים בעיניהם. הם מעמידים למבחן את ההחלטות של כל הרשויות. מי יבחן את ההחלטות שלהם?
7. ועוד לא דיברנו על המשטרה. על הניצבים הרבים שעפו בגלל ניצול מיני של פקודותיהם, ועל אלה ששרדו למרות המלצות מח"ש להעמידם לדין. אלה הם "שומרי הסף" שלנו. הם שומרים עלינו מכל משמר, משגיחים על כל האחרים בשבע עיניים, אבל מי ישמור עלינו מפניהם?