מאירה נכנסה לכיתה, מתכננת תרגיל כתיבה ומתלבטת בלבה אם יספיק לה הזמן. היא הוציאה את חוברת סיפורו של עגנון 'תהילה' והחלה לקרוא בקול: "ביקשתי ממנה, ספרי לי מאותם הדברים הטובים. שהתה שעה קלה ואמרה, במה אפתח? אתחיל בימי ילדותי. כשהייתי תינוקת פטפטנית הייתי. ממש מקימה ועד לשכיבה לא פסק פטפוט מפי. היה זקן אחד בשכנותי. אמר לאותם שהיו שמחים על פטפוטי, חבל על תינוקת זו, אם היא מבזבזת על דבריה בילדותה, מה ישתייר לה לזקנתה? נפל עליי פחד ויראתי שמא למחר אני אילמת. לימים ירדתי לסוף דעתו של הזקן, שלא יוציא אדם בזמן מועט מה שנקצב לו לכל ימי חייו. הרגלתי את עצמי לבדוק כל מילה אם צריכה שתיאמר ונהגתי קימוץ בדיבור. ומתוך שנהגתי קימוץ בדיבור נשתייר לי אוצר של דיבורים. האריכו לי שנותיי עד שאגמור אותם הדברים שקצובין לי. ועכשיו שנשתייר לי קומץ של מילים אתה מבקש שאוציאן. אם אוציאן אני מקצרת את ימיי. אמרתי לה על מנת כן ודאי לא ביקשתי…"
מאירה כתבה על הלוח את המילים "הכול דיבורים", וביקשה מהתלמידים שיגידו כל מה שעולה בראשם. את התשובות כתבה בצורה של סיעור מוחין. היא כתבה תשובה אחר תשובה, נהנית מהיצירתיות שבתשובות התלמידים, שחלקם התעוררו לחיים לאור השיעור הלא שגרתי שנקלעו אליו.
"עכשיו", ביקשה המורה בקול רם, "פתחו מחברת, כתבו תאריך וכותרת – תרגיל כתיבה", תוך שהיא מוחקת את הלוח ומקווה שתלמידים רבים יואילו בטובם לכתוב, כי זה ממש לא מובן מאליו…
היא רשמה על הלוח: 1. משפט שאמרתי והצטערתי שאמרתי אותו. 2. משפט שלא אמרתי והצטערתי על כך.
"המורה, אני לא מבין מה צריך לעשות?", אמר אחד התלמידים.
"אנחנו בתרגיל כתיבה", הסבירה מאירה, "תבחר משפט אחד מהשניים שעל הלוח ותמשיך אותו. כתוב כתיבה חופשית, וכל המרבה הרי זה משובח!"
חלק מהתלמידים החלו לכתוב ואת היתר זירזה המורה.
"המורה, אני לא יודע לכתוב", נשמע קול.
"לא מאמינה לך!", אמרה המורה, "אתה עושה את זה מכיתה א'… קדימה! תוציא כלי כתיבה ונראה אותך כותב!…".
המורה הציצה בשעון, מנסה לאמוד כמה תוכל להספיק בזמן שנשאר והתיישבה במקומה, ממתינה שבעת רצון מהתלמידים שכבר כתבו.
"המורה, אפשר להקריא?", שאל אחד הזריזים.
"נחכה שעוד כמה יסיימו, ואחר כך אשמח שתשמיע לנו מה שכתבת. בינתיים, אפשר להראות לי".
המורה החלה לקרוא, הגיבה בכתב על דף החיבור שהוגש לה, נהנית ומסוקרנת.
"אין לכם מושג איזו נחת יש לי לראות אתכם כותבים!", אמרה להם.
הצלצול נשמע, ומאירה התארגנה ליציאה להפסקה.
"המורה, קחי ותקראי", הגיש לה לפתע אחד התלמידים דף מקופל.
"זה אישי. אל תראי לאף אחד", הוסיף.
המורה לקחה את הדף, תוהה אם תספיק לקוראו, ויצאה מהכיתה.
בחדר המורים מיהרה לתפוס עמדת מחשב פנויה. היא פתחה את מערכת "משוב", ממהרת לסמן נוכחות. סקרנותה גברה. היא פתחה את הדף המקופל והחלה לקרוא:
"החברים שלי כל הזמן אומרים לי שכדאי לי לעשות נטספארק על הסמארטפון, אבל דחיתי אותם. הרבה כבר עשו ואני מצטער שאמרתי להם לא… אני מקווה שאצליח להתחתן ואזכה להקים משפחה כשרה…".
המורה קראה שוב, לא מאמינה למראה עיניה. היא לקחה את עטה ורשמה על הדף: "אל תצטער! שום דבר לא אבוד! אין בעיה שתיגש כעת לחבר שמשווק את תוכנת הסינון הזאת, ותבקש שיצרף אותך. בוודאי שתזכה להקים בית נאמן בישראל בעתו ובזמנו. אני בטוחה ומאמינה בכך".
הצלצול נשמע שוב. מאירה נכנסה לשעה השנייה של השיעור, כשהיא אוחזת בידה את הדף. אין עניין להביך אותו, חשבה לעצמה, אמסור לו ואתחיל את השיעור.
היא נכנסה לכיתה. בשורה הראשונה ראתה אותו יושב כשהוא עסוק בדבר מה. היא ניגשה לשולחן המורה ואמרה: "אנחנו ממשיכים עם 'תהילה'".
היא קראה את שמות התלמידים והמשיכה בשיעור. לקראת סופו פנה אליה התלמיד: "המורה, לא קראת את מה שנתתי לך".
"דווקא כן", אמרה, והניחה את הדף המקופל על שולחנו. הוא פתח וקרא מה שרשמה, בעוד השיעור מגיע לקצו. הצלצול נשמע שוב. מאירה יצאה להפסקה נוספת, מהרהרת בתלמיד היקר ובאומץ לבו לשתפה. איך דברים מתגלגלים, התפעלה, כמה אני מתלבטת אם לעשות תרגילי כתיבה מול כל החומר שצריך להספיק לבגרות, ולפתע קורה כזה דבר…
למחרת נכנסה לכיתה לשיעור נוסף. התלמיד שנתן לה את הדף המקופל פגש אותה, וסיפר לה שכבר דיבר עם החבר שמשווק את הנטספארק, והלה הבטיח לסדר לו את תוכנת הסינון על הסמארטפון. הוא נראה מרוצה מההתפתחות.
לשמחתה לא היה גבול.
"אני חושב שאת מתרגשת יותר ממני", הבחין בכך.
מי יגלה עפר מעיניך, עגנון?! חשבה מאירה בלבה, והתפלאה לאן שיעור בספרות יכול להתגלגל…
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com