ג'פטו לא תמיד היה סבא. פעם הוא היה תלמיד חכם בישיבה ליטאית ידועה ששמו הלך לפניו (שמו הפרטי כמובן, שם המשפחה קלוצרפשלבמגיטיטשיין הלך הרבה מאחוריו ולבסוף נשכח). כשהגיע לפרקו סירב ג'פטו לכל ההצעות שהציעו לו מאחר שחשש ל"קול באישה", וכך מצא עצמו שנים לאחר מכן זקן, ערירי וממורמר. תושבי העיירה נתנו ל"מתנגד" הזקן את תפקיד גבאי בית הכנסת, ובשנאתו לכל דבר שבחסידות, היה נוהג לרגום באבנים כל חזן שהעז לחשוב על קבלת שבת בנוסח קרליבך. רק על דבר אחד היה ג'פטו מצטער: על כך שאין לו בן להשאיר אחריו, ולעיתים קרובות היה תוהה לעצמו בעצבות מי יבעיר את בית חב"ד בי"ט כסלו כשהוא כבר לא יהיה.
לילה אחד תקפה אותו מחשבה מפחידה. "אני חי בבדידות כבר שנים", חשב לעצמו, "אפשר לומר שאני אפילו מתבודד… אלליי!", חשב לעצמו, "אני נעשה ברסלבר!". זה היה הקש ששבר את גב החיה אשר איננה טהורה. ג'פטו התפלל באותו ערב כפי שלא התפלל מעודו, ולהפתעתו הרבה מצא עם שחר בפתח ביתו סלסילה קטנה ותינוק בפנים. מה רבה הייתה שמחתו של ג'פטו, אותה הקפיד שלא להפגין בשום צורה.
ג'פטו החליט לקרוא לילד פינוק-יו על שם הפינוק אשר פינק אותו האלוקים.
כשהגיע פינוקיו לראשונה לבית הספר התחילו הצרות. בכיתה כל הילדים היו מקפצים ורצים ללא מנוחה, והמורה הייתה נאבקת להושיבם במקום. לאחר כמה ימים הבחינה המורה בכך שפינוקיו יושב במקום לכל אורך השיעור ושלחה אותו מיד ליועצת.
"הבאת איתך את תוצאות האבחון שלך פינוקיו?", שאלה היועצת. "איזה אבחון?", תמה פינוקיו.
"הו אלי הטוב! לא נעשה לך אבחון?". "לא…" ענה פינוקיו המבולבל. "אני לא מבינה, אין לך ADD"?, "לא נראה לי". "ADHD?", "לא". "אז אתה אומר שאין לך בעיה לשבת שיעור שלם בלי לקום?". "לא… ואני גם חושב שההפסקות די מיותרות", הוסיף. "אני מצטערת פינוקיו", סיכמה היועצת, "אבל אתה לא ילד אמיתי".
השמועה התפשטה בבית הספר כאש בשדה קוצים. "פינוקיו לא ילד אמיתי!", צחקו וצעקו כל התלמידים מלבד שניים שניגשו אל פינוקיו בחביבות. "שלום פינוקיו", אמרו יחדיו, "אנחנו שמשון ויובב, קח קונטרס", ובאומרם זאת הושיטו לו קונטרס דק שכותרתו "למה להתאבד?". פינוקיו, שלא חשב עד אותו רגע על התאבדות, נראה נבוך. "אנחנו תמיד מתחילים בקונטרס הזה, אתה יודע, ליתר ביטחון", הם אמרו.
שמשון ויובב הסבירו לפינוקיו שהם רוצים לעזור לו להיות ילד אמיתי. "אנחנו בברסלב נמצא את החיות שלך!". פינוקיו זכר את אזהרותיו של אביו לגבי ה"מקפצים", אך הוא כל כך רצה להיות ילד אמיתי. "אני מסכים!", אמר, "מה עליי לעשות?".
שמשון ויובב הסבירו לו שעליו לנסוע לאומן ושם ימצא את החיות שלו. הם נתנו לו כרטיס לספינה ולמחרת כבר היה בדרכו. לאביו סיפר שהוא במחנה נפרד של בני עקיבא.
פינוקיו היה בספינה בדרכו לאומן כשלפתע הים החל לסעור סביבו. הוא הבין שהים סוער בגללו, כעונש על כך שנטש את דרכי אביו, אז הוא ניגש לקברניט והציע שיזרקו אותו לים כדי שיעמוד מזעפו. הקברניט אמר "לא!", פינוקיו ענה "אולי בכל זאת?", ואז הקברניט אמר "בסדר!" והשליך את פינוקיו אל הים.
פינוקיו המסכן כמעט טבע. אך לפתע, משום מקום, הגיח לווייתן גדול ובלע את פינוקיו.
ג'פטו המודאג, שהתחיל לחשוב שאין בכלל דבר כזה מחנה נפרד בבני עקיבא, החל לשאול ילדים בשכונה היכן פינוקיו. כשפגש ביובב ושמע היכן נמצא בנו, נזדעזע ונבהל. אז יובב הגיש לו קונטרס "אל תהיה נזדעזע ונבהל". ג'פטו בעט ביובב.
ג'פטו חיפש חודשים אחר בנו האבוד וכמעט התייאש, עד ששמע שבאירופה צוות מלחים הועמד לדין על זריקת ילד לים. ג'פטו שחזר את מסלול הנסיעה, ובמקום שבו הושלך בנו זרק את עצמו ג'פטו לים. ולפתע, משום מקום (אבל אותו שום מקום ממקודם), הגיע לווייתן גדול ובלע את ג'פטו. ג'פטו הסתובב בחלל בטנו של הלווייתן אבל וקודר, כשלפתע ראה מולו את בנו האהוב פינוקיו.
"כאן היית כל החודשים הללו?", שאל ג'פטו בעודו לוחץ את ידו של בנו בקרירות יקית אופיינית. "כן אבא", ענה פינוקיו בהתרגשות. "אבל איך שרדת כאן כל הזמן הזה?", תמה המתנגד הזקן. "מה זאת אומרת?", צחק פינוקיו, "יש פה בית חב"ד".