כשתחלוף ההתרגשות מכך ששני המועמדים לראשות מפלגת העבודה באים ממוצא מזרחי, יצטרכו מתפקדי המפלגה להחליט האם לבחור בגישה הישנה של עמיר פרץ או בהתחדשות שמציע אבי גבאי | בליכוד חושבים שקרדיט על חוק חשוב יותר מעתידן של ירושלים ובית אל
מפלגת העבודה מחפשת דרך, זה המסר העיקרי שעולה מהדחתו של יצחק הרצוג ומסיבוב שני שעתיד להתקיים בין אינסיידר משמעותי בסדר הגודל של עמיר פרץ, שכבר היה יו"ר העבודה, ובין אאוטסיידר כמו אבי גבאי, במקורו איש קדימה בכלל, שיכול אולי לקחת את המפלגה לכיוונים שונים מעט מיושבי הראש האחרונים.
השאלה היא אם המתפקדים בעבודה מבינים את צומת הדרכים ההיסטורי שאליו נקלעו. פרט כמובן לעובדה שהיו"ר הבאה של המפלגה שנחשבה תמיד צפונית ואליטיסטית ייבחר מבין יוצאי עדות המזרח, ישנו הבדל גדול בין השניים. פרץ מייצג את המפלגה הישנה והטובה. הוא יילחם כדי להותיר את אהוד ברק מחוץ לכל מעגל השפעה ולו הקטן ביותר, בעיקר על רקע החיסול הממוקד שברק עשה לו בעבר ברמה הפוליטית. גם השותפות עם ציפי לבני, זו שהביאה את פרץ מלכתחילה למחנה הציוני, תפורק אם הוא ייבחר. פרץ רואה בלבני נטל פוליטי ובחברי הכנסת שלה אוכלי חינם על חשבון מקומות שחשובים יותר לאנשי מפלגת העבודה. פרץ יוכל להגיע לשותפות פוליטית להקמת גוש חוסם לימין, אבל לא נראה כמי שיסכים לרוטציה נוסח לבני והרצוג, או באופן כללי להיות מספר שתיים של מישהו.
גבאי מייצג, אם לשאול את מילות השיר שכבר נוצלו בקמפיין פוליטי אחר, משהו חדש שמתחיל. אדם שלא גדל במפלגה אבל רוצה לעשות, מתחבר לאג'נדה. אולי אי אפשר להגדיר אותו צעיר פוליטית, אבל אין ספק שאת בית הספר שהוא עשה במהלך הבחירות הפנימיות למועמדים ותיקים ומעורים פוליטית ממנו, לא ישכחו בעבודה זמן רב. האם בוחרי העבודה מוכנים לשינוי כזה? עצם עלייתו של גבאי לסיבוב השני מוכיחה שיש לכך מקום, אבל אם ניצמד להיסטוריה המפלגתית – זה לא יספיק לו.
בשיחות עם אנשי העבודה עולה מגמה של תמיכה בפרץ, וזה גם האינסטינקט הטבעי של ותיקי המפלגה. משה שחל, עופר עיני ואחריו גם אבי ניסנקורן, כולם הביעו תמיכה כמעט מיידית בפרץ שמייצג את מפלגת העבודה שהם מכירים. גם יושבת ראש הסיעה בכנסת מרב מיכאלי, שהייתה נאמנה להרצוג, הודיעה במהירות שתתייצב מאחורי פרץ.
תמיכה נוספת שיחפשו המועמדים היא של שלי יחימוביץ', בעלת כוח המתפקדים הגדול ביותר במפלגה. אמנם יש הטוענים שכוחה הפוליטי רחוק ממה שהיה בעבר, אבל כדאי להם שיחשבו מסלול מחדש. ולסיום עולה כמובן השאלה במי יתמוך בוז'י הרצוג. לאיש ימין זה אולי יישמע מוזר, אבל הרצוג עדיין אהוד מאוד במפלגה, למרות שהיא הראתה לו את הדרך החוצה. כנראה שאהדה לא מספיקה כדי להנהיג, אבל תמיכתו של הרצוג משמעותית ביותר בסיבוב השני משום שלפחות על פי העבר, תומכיו נשמעים לו.
לאור המצב, בסביבתו של אבי גבאי שוקלים להציע להרצוג להמשיך לכהן כיו"ר האופוזיציה עד לבחירות, שכן גבאי אינו חבר כנסת. זה תופין משמעותי מאוד בשביל הרצוג שיסייע לו להישאר רלוונטי אחרי התבוסה המרה. אם הרצוג לא יסכים וילך עם פרץ, גבאי צפוי לפנות ליחימוביץ' עם הצעה דומה, שגם לה מאוד תתאים. אחרי ההפסד שלה בהסתדרות, חזרה לעניינים דרך התפקיד הזה היא מתנה של ממש ליחימוביץ'.
במבט ריאלי, הסיכויים של פרץ גבוהים יותר. עם זאת נראה שהעבודה כולה מתמרקת לקראת מינוי יו"ר חדש, ושוכחת מהצרות האמיתיות שלה – אמון נמוך בציבור, מגמה בינלאומית של היחלשות השמאל שלא פוסחת על ישראל, ובעיקר תחושה שחבריה, בחסות הרצוג, קצת נרדמו. פרץ או גבאי זה לא משנה, מפלגת העבודה צריכה הרבה יותר מיו"ר חדש כדי להיות גורם משמעותי בבחירות הבאות.
בליכוד איבדו כיוון
ובעוד בעבודה נאבקים על ראשות המפלגה, בליכוד ובבית היהודי נאבקים על קרדיטים. מי שמביט מהצד על התנהלות הליכוד כלפי הבית היהודי בשבוע האחרון לא יכול שלא לגחך. כשדוד ביטן מפעיל את כוחו כדי להפיל חוקים שהליכוד לא רק מסכים להם אידיאולוגית, אלא היה מקדם בעצמו או קידם בעצמו, קשה להבין כיצד אנשי ימין מוכנים לתת את קולם למפלגה שמפילה באופן יזום הצעות חוק הקשורות לשלמות ירושלים או לקיום התחייבויות בנייה ביהודה ושומרון.
את חוק ירושלים קידמו בליכוד בעבר, אולם ברגע שההצעה קודמה על ידי יו"ר הבית היהודי – זה כבר היה בלתי נסבל, הרי למה שהוא יזכה בקרדיט? אז הליכוד הוציא את ההודעה המגוחכת הבאה, שאי אפשר בלי לצטט אותה: "גם לגניבת קרדיט יש כללים, ואי אפשר להגיש הצעת חוק בעניין ירושלים מבלי לשתף פעולה עם השר לענייני ירושלים זאב אלקין. עסקני הבית היהודי יודעים היטב שראש הממשלה נתניהו תומך בחוק, הרי הוא תמך בו כבר ב‑2007. הם גם יודעים שעל פי ההסכמים הקואליציוניים הצעת חוק יסוד מחייבת את הסכמת כל השותפות לקואליציה. אך במקום להגיע להסכמות בשיתוף פעולה, בבית היהודי מעדיפים לעסוק בפוליטיקה קטנה. הליכוד מחויב לכך שירושלים תמיד תישאר מאוחדת תחת ריבונות ישראל, ולכן לא ניגרר לגנון של בנט ושקד אלא נקדם הצעת חוק יחד עם כל השותפות לקואליציה". לא ניגרר לגנון? הרי ההודעה הזאת היא ההיגררות לגנון. עסקני הבית היהודי? בלי אלקין שוברים את הכלים? בליכוד איבדו כיוון.
עד כמה איבדו כיוון? עד כדי ההתנהלות המופרכת הבאה. הצעת החוק של בית אל הועלתה בתחילת השבוע על שמו של ח"כ יואב קיש, שותפו של סמוטריץ' לראשות שדולת ארץ ישראל. יו"ר הקואליציה דוד ביטן השתמש בזכותו כנציג הליכוד ומשך את החוק. בעקבות כך, בהסכמתו של קיש החוק הועלה שוב, הפעם על ידי הבית היהודי כך שאי אפשר יהיה למשוך אותו. אלא שבאחד מדיוני המליאה השבוע ניגש ביטן לח"כ בצלאל סמוטריץ' ואיים עליו שהוא יחסום את הצעת החוק שלו להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, שאושרה בממשלה והייתה אמורה לעלות לקריאה ראשונה. "אני לא אעביר את החוק שלך, אם לא תסיר מסדר היום של ועדת השרים את החוק של בית אל", אמר ביטן.
הצעד הבלתי לגיטימי הזה נתקל במשיכת כתפיים של סמוטריץ'. הוא פשוט דחה בשבוע את ההצבעה על החוק להנצחת מורשת גוש קטיף, והתעקש שהחוק בעניין בית אל יעלה ביום ראשון. איך זה נגמר? בצורה מביכה עוד יותר. נדרשה התערבותו של ראש הממשלה באמצע ביקורו של ראש ממשלת הודו, שהטיל וטו על הדיון בחוק בית אל, כדי שלא יגיע לוועדת השרים לחקיקה ביום ראשון הקרוב. מי מפסיד כאן בינתיים? המתיישבים.
האם הם מצפים שנתניהו יבנה בבית אל בספטמבר? נחיה ונראה. בהיעדר חוק מחייב, בוודאי יופיע איזה מחסום מדיני אחר ותהיה דחייה נוספת. כל חברי הליכוד שדיברו במתק שפתיים על חשיבות בית אל צריכים לשאול את עצמם האם הליכוד באמת מתעניין בשלמות ירושלים – או שמא רק בדיבורים על שלמותה.
פירות המאמץ הדיפלומטי
ההחלטות האנטי-ישראליות באונסק"ו כבר עוברות לנו מתחת לרדאר. אף אחד כבר לא מתרגש מעוד החלטה אנטי-ישראלית שמנתקת בין הזיקה של העם היהודי והמדינה מבירת ישראל. ועדיין המאבק שיוכרע בקרוב משמעותי הרבה יותר.
הפלשתינים דורשים להכיר במערת המכפלה ובחברון היהודית כאתר מורשת פלשתיני בהליך מזורז, שכן לטענתם ישראל מסכנת את המשך קיומם של מקומות אלו. כל בר דעת שמכיר את המצב כאן מבין שמדובר בשטות, אבל בוועידת המורשת של ארגון שאהבת ישראל הוא לא אחד הערכים שאימץ, מתברר שזה עובד.
ההיסטוריה מלמדת שניסיונות עבר דומים של הפלשתינים נדחו. עם זאת, במיוחד לאור ההתגייסות האמריקנית נגד, נעשים בצד הערבי מאמצים כבירים להעביר את ההחלטה. זה אמנם לא בראש החדשות, אבל ראוי שזה יהיה. המאבק של העם היהודי ושל מדינת ישראל נגד מבקשי רעתו, מתקיים גם בזירה הדיפלומטית ובעיקר באו"ם על שלל ארגוניו שעדיין עוין לישראל.
מבחינתנו כישראלים אנחנו צריכים לנסות ולהביט פנימה. להבין את המהלך המכונן – הזחילה האיטית של מדינות שמעולם לא היו בצד שלנו ומסכימות להימנע בהצבעות אלה ואף להצביע נגד. ארצות הברית עשתה צעד שלעולם לא היה נעשה בתקופת אובמה, ושלחה מכתב למזכ"לית אונסק"ו ובו הבהרה שטענות הפלשתינים אינן קשורות למציאות. ניקי היילי, השגרירה האמריקנית לאו"ם, הבהירה כי נעשו כל הבדיקות ואין שום סכנה לא לשימורה של חברון ולא למערת המכפלה.
התקדמות נוספת אפשר היה לראות במהלך הנאום שנשא השגריר הישראלי לאונסק"ו כרמל שאמה הכהן השבוע לפני הצבעה אנטי-ישראלית נוספת. הוא ביקש מהנוכחים לעמוד דקת דומייה לזכר קורבנות הנאצים, לאו דווקא היהודים. ההיענות הייתה כמעט מוחלטת. ברגע שהתיישבו הנוכחים, דרשה נציגת קובה בשם הפלשתינים לעמוד דקות דומייה לזכות קורבנות הסכסוך הישראלי-פלשתיני. חלק לא מבוטל מהאולם נותר לשבת.
שינוי המגמה הזה הוא בשורה מרחיקת לכת במוסד כמו אונסק"ו, שרק לפני שנתיים היה נחרץ ברוב גדול נגד ישראל. במקום להילחם בבית פנימה על קרדיט בענייני ירושלים, שווה להשקיע עוד ועוד כוחות במאמץ הדיפלומטי הישראלי, כדי למקסם את ההישגים ההולכים ונצברים בזירה המדינית.
לתגובות: nitsan@besheva.co.il