"נחשוני, אתה בא למנחה?" אבא עצר מולי, והביט ברגליי היחפות. "אני רואה שלא…", הוא אמר, וראיתי שהוא קצת מאוכזב. "טוב, אין מה לעשות. תתפלל בבית, אני לא רוצה לאחר למניין". הוא יצא מהדלת ולא היה לי כל כך נעים.
אבא ביקש ממני לנעול סנדלים כבר מזמן, אבל הייתי באמצע משחק במחשב ולא התחשק לי לקום ולעזוב אותו. בכלל, קשה לי עם הקטע הזה של תפילה במניין בחופש הגדול. או שאני בחוץ במגרש, או שאני בבריכה, או שאני באמצע משחק עם חבר, או במחשב, ואיכשהו יותר מדי פעמים אני לא מצליח לעזוב הכול וללכת לבית הכנסת.
ואז בן הדוד שלי חגי הגיע אלינו לביקור של כמה ימים. חגי הוא בגילי, והוא גר ביישוב בשומרון. כל שנה הוא בא אלינו ואני בא אליו. בכל אופן, לקראת הערב עמדנו לצאת למגרש השכונתי כשחגי פנה אליי. "נחשון, באיזו שעה מנחה אצלכם? אנחנו צריכים להספיק לחזור לפני התפילה".
הסתכלתי עליו בפליאה. לא זכרתי שבשנה שעברה חגי היה כל כך לחוץ על תפילות במניין. "נראה לי שבשבע", אמרתי בהיסוס. "סבבה", הוא אמר, "אז עכשיו שש ורבע. אנחנו יכולים להספיק לשחק קצת". שיחקנו, אבל חגי הסתכל מדי פעם בשעון. וכשהגיע הזמן הוא תפס את הכדור ביד והתחיל לצעוד לכיוון בית הכנסת.
חשבתי שהצדיקות הזאת תעבור לו אחרי יום או יומיים, אבל טעיתי. כל יום הוא הקפיד ללכת למנחה, ולקחת אותי איתו, וגם להישאר עד ערבית בבית הכנסת וללמוד משהו.
"תגיד, מה קרה לך?" שאלתי אותו ערב אחד. "ממתי נהיית כזה מקפיד על תפילה במניין?"
חגי קצת הסמיק. "האמת היא שאני לא רוצה לפספס את הצמידים של ה‑מ‑מ‑מ".
"מ‑מ‑מ? מה זה?" שאלתי.
"זה ראשי תיבות של 'מתמידי מנחה מעריב'", הסביר חגי. "אצלנו ביישוב הילדים מגיעים כל יום להתפלל מנחה בבית הכנסת, נשארים לשיעור קצר ואחר כך מתפללים מעריב ביחד. מקבלים צמידים ולפעמים גם ממתק, ומי שאוסף הרבה צמידים יכול לקנות בעזרתם כל מיני פרסים שווים בסוף החופש. בקיצור, זה ממש נחמד. כבר יש לי שמונה צמידים".
"ורגע, מה אתה עושה כשאתה אצלנו? אתה מפסיד את כל הצמידים!"
"אני לא, כי אבא שלך חותם לי שהלכתי למנחה כאן, ואז אני אקבל צמידים כשאני חוזר הביתה. רגע, אתה בא אלינו בעוד שבועיים, נכון? אז תוכל לראות איך זה עובד!"
כשחזרתי מהביקור אצל חגי, ניגשתי לאבא שלי. "אבא, אולי אנחנו גם יכולים לארגן מ‑מ‑מ אצלנו בבית הכנסת? זה כיף".
"זה רעיון נהדר" הוא אמר, "ואולי בשנה הבאה אני אנסה לדבר עם הגבאים, או אפילו עם מישהו בעירייה, אבל השנה מאוחר מדי לארגן צמידים ותקציב".
אבל לי היה רעיון. הכנתי כרטיס גדול, ולמעלה כתבתי "חבורת א-א-א". כתבתי עליו את ימי השבוע, והכנסתי אותו לכיס. כשאבא קרא לי לתפילה הייתי מוכן, והוא שמח ללמוד איתי פרשת שבוע בין מנחה למעריב. אחרי שהתפילה נגמרה, הגשתי לו את הכרטיס.
"אתה מוכן לחתום לי, אבא?", ביקשתי.
"אני אף פעם לא חותם בלי לקרוא את האותיות הקטנות", הוא חייך.
הסברתי לו במה מדובר – "זה כרטיס של חבורת 'אוהבים את אבא'. את אבא שבשמיים, וגם אותך".
"ותן לי לנחש, אם תצבור הרבה חתימות אני אקנה לך משהו?".
"רק אם אתה מסכים".
"מסכים בשמחה ובששון", אמר אבא, וחתם את חתימתו המפוארת על כרטיס ה‑א‑א‑א שלי.