ברקע העתירות המשפטיות על המסלולים הנפרדים באקדמיה, עומדת שאלה עקרונית האם התפיסה שהפרדה מגדרית היא אפליה תתקבל באופן מלא על ידי בג"ץ. אם העיקרון הזה ייקבע באופן קטגורי, מדיניות ההפרדה בין בנים לבנות בחינוך הדתי, כולל בישיבות ובאולפנות, תיאלץ להיכנס למגננה
בעיר קטנה אחת, אי שם בארץ הקודש, חיה לה בשובה ונחת משפחת ישראלי. משפחה דתית, רצינית, האב עורך דין, האם רואת חשבון, ולהם כמה ילדים, מחוננים ומצטיינים. ובעיר הקטנה ישיבה תיכונית נחמדה, ואולפנה יוקרתית ששמה יצא למרחוק בכל רחבי הארץ כמוסד שיודע לטפח מצוינות ולאתגר גם תלמידות מוכשרות במיוחד.
שתי הבנות הגדולות של משפחת ישראלי למדו באולפנה וגדלו לתפארת. יראת שמיים, מידות טובות, מצוינות לימודית ופסיכומטרי בסגנון ברנדי (ציון 777). ויהי היום, והבן הגאון לא פחות של המשפחה הגיע לקראת סיום בית הספר היסודי, וזוג ההורים לא ידעו את נפשם. מה לעשות? לאן לשלוח את הבן ללמוד? הישיבה התיכונית המקומית קטנה למידותיו ולא תוכל לתת לו מענה ראוי, וישיבות אחרות, טובות יותר, הן רחוקות, והם על הקשר היומיומי עם הבן לא מוכנים לוותר.
ופתאום עלה בראשה של האם רעיון שתחילה היה נשמע לה משוגע. למה שהבן המחונן והחביב לא ילמד דווקא באולפנה? אבל מה שנשמע ברגע הראשון כמו הזיה, הפך בתוך ימים ספורים לתוכנית עבודה. פנייה ישירה לאולפנה בניסיון לרשום את הבן הסתיימה כמובן בצחוק פרוע של המזכירה, בהלם קל עד בינוני של המנהלת ולבסוף כמובן בתשובת דחייה. אבל לא זה מה שישבור משפחה כה נחושה. מהנהלת האולפנה היא עברה לעירייה, שגם ממנה לא באה הישועה, וכשגם שם לא מצאה את מבוקשה, היא שטחה בפני משרד החינוך את הדרישה: הילד ילמד בשנה הבאה דווקא באולפנה! (נכון, יש כאן כמה קשיים כמו תפילה, בר מצווה ושאר עניינים שבקדושה, אבל כידוע בעזרת רצון טוב אפשר לפתור ממש כל בעיה). כמובן שזה לא עזר והילד לא התקבל, ואז עלה הרעיון: נגיש לבג"ץ עתירה, בשביל מה יש לנו משפטן במשפחה?
מקרה כזה מעולם לא התרחש, וכולו לקוח ממחוזות הדמיון והמוח הקודח. סביר מאוד להניח שהוא גם לא יתרחש בקרוב. אבל מה לדעתכם יקרה אם הוא אכן יתרחש? זה יכול לקרות בעוד שנה-שנתיים וזה יכול לחכות גם עשור, אבל זה עלול להגיע. ומה יקרה אז? בעולם נורמלי המדינה מן הסתם הייתה מבקשת לגלגל עותרים כאלה מכל המדרגות, ובית המשפט היה נענה לבקשה בחפץ לב, אבל העולם שלנו כבר מזמן לא נורמלי.
כמה משונה עולמנו? מעשה שהיה כך היה: משה פרידמן, לשעבר חסיד קיצוני ופעיל ותיק בנטורי קרתא בבלגיה שהסתכסך עם הקהילה המקומית, הגיש בשנת 2012 לבית משפט באנטוורפן תביעה נגד בית ספר חרדי לבנות בעיר בדרישה שיקבל אליו את שני בניו, כמובן בשם השוויון. נשמע הזוי? בית המשפט בערכאה הראשונה דווקא לא חשב שזה הזוי, ושני הבנים למדו למשך זמן מה בבית הספר לבנות. הקהילה החרדית לא נסוגה, ערערה, והסוף, למרבה השמחה, היה טוב, כאשר ערכאת הערעור הפכה את ההחלטה והבנים עזבו את בית הספר.
תשובה מדאיגה
בבלגיה כאמור נגמר המשפט בכי טוב, אבל מה היה קורה לו עתירה כזו, כמו בסיפור שלנו, הייתה מוגשת לבית משפט ישראלי? אתם בטוחים שגם אז זה היה נגמר בכי טוב? אם אתם בטוחים שכן – יכול להיות שכדאי לכם לחשוב שוב. מדינת ישראל עושה כידוע מאמצים רבים לתת הכשרה מקצועית לחרדים במטרה לשלב אותם בשוק העבודה. למרות זאת, ממש לפני כחודש וחצי נאלץ משרד התיירות לסגת מכוונתו לפתוח קורס מורי דרך בהפרדה מגדרית שיועד לחרדים, בלחץ בית המשפט. זאת בעקבות עתירה בנושא שהגישה שדולת הנשים. בדיון בבית המשפט המחוזי הבהיר השופט עודד שחם באופן ברור מאוד, כי לעמדתו הפרדה היא מניה וביה אפליה, עד שלא יוכח אחרת. במטרה שלא לקבל פסק דין בעייתי, החליט המשרד לסגת מהקורס לעת עתה, למרות המאמץ הרב שהושקע בנושא.
אז עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם, בסדר, אז יש שופט אחד קצת בעייתי, אז מה, אז לא יפתחו קורס מורי דרך חרדיים, מילא. אבל מתברר שהסיפור הרבה יותר רחב. בימים אלו עומדות בפני בג"ץ שתי עתירות נוגדות בסוגיית ההפרדה המגדרית במסלולי הלימוד לחרדים באקדמיה. מצד אחד עומדים שדולת הנשים וקבוצת מרצות פמיניסטיות באקדמיה שדורשות לסגור לחלוטין את המסלולים. מהצד השני עומדת עתירה של קבוצת סטודנטים בגיבוי פורום קהלת, שדורשים לתת למסלולים לגיטימציה מלאה ולהרחיב מאוד את הזכות ללמוד במסגרתם.
טענות הצדדים חשובות, אבל למעשה הן לא העיקר. העיקר הוא עמדת המדינה, כלומר פרקליטות המדינה, שהוצגה במסגרת התשובה המקדמית לשתי העתירות. חשוב לציין שמדובר בתשובה מקדמית ותשובת המדינה המלאה עוד בדרך, לאחר שבג"ץ הוציא צו על תנאי. אולם כבר בתשובה המקדמית ברור שהפרקליטות מקבלת קטגורית את התפיסה שהפרדה, במקרה הזה מגדרית, היא אפליה. לפי שיטה זו, אם משהו מתנהל בהפרדה בין גברים לנשים, עצם קיום ההפרדה, בלי צורך להוכיח שום דבר נוסף, יוצר חזקה שקיימת כאן אפליה. יש לציין אומנם שהמדינה מבקשת לא להורות על סגירת המסלולים הקיימים ללימודים אקדמיים לחרדים בהפרדה מגדרית. אך היא בהחלט מבהירה כי לטעמה יש צורך להגביל את המסלולים הללו עד מאוד. כך למשל היא מבקשת לאסור לקלוט למסלולים הללו מי שאיננו בוגר מוסדות חינוך חרדיים קלאסיים, לאסור לפתוח מסלולים כאלה לתואר שני, ועוד ועוד הגבלות. כך למשל, בוגרת אולפנה חרד"לית למהדרין שמעדיפה ללמוד מקצוע בעל אלמנט פיזי מובהק, כדוגמת ריפוי בעיסוק, לא יכולה על פי עמדת המדינה המעודכנת לעשות זאת במסלול נפרד מגדרית, למרות אמונתה.
כרסום זוחל
מה יהיה הסוף עם המסלולים הנפרדים באקדמיה זו כמובן שאלה מעניינת וגם חשובה, אבל האמת היא שהיא איננה העיקר. למעשה, הסוגיה הזאת היא רק קצה קרחון. השאלה הגדולה היא האם העיקרון שנפרד הוא מפלה יתקבל באופן מלא על ידי בג"ץ. אם העיקרון הזה ייקבע באופן קטגורי, העובדה שאפשר יהיה לחרוג ממנו במקרים מסוימים תהיה נחמת שוטים.
מאז שעיקרון השוויון קיבל מעמד חוקתי, בפלפול משפטי מבית מדרשו של פרופ' ברק, כל מה שלא מוגדר כשוויוני נמצא בבעיה גדולה מאוד. נכון, זה לא אומר שכל דבר לא שוויוני אחת דתו להיסגר ומיד, אבל סיכוייו להחזיק מעמד נמצאים תחת סימן שאלה גדול מאוד. במצב כזה הסיפור הדמיוני שלנו כבר הופך להרבה פחות דמיוני. אם בעתירה הנוכחית יקבע בג"ץ שנפרד הוא מפלה, תאמינו לי שכבר יימצא מי שיטרח לעתור נגד ההפרדה המגדרית במוסדות החינוך החרדיים. גם לחוקק לא בהכרח יעזור כאן, כפי שהוראה מיוחדת בחוק זכויות הסטודנט בנוגע להפרדה מגדרית מטעמי דת, לא ממש מועילה על פי עמדת המדינה בנוגע לנושא ההפרדה באקדמיה. העתירה, כאמור, כנראה שתוגש, ואם נדמה לכם שבג"ץ יעמוד מנגד וידחה אותה על הסף, אז צר לי לאכזב.
נכון, לא בטוח שבג"ץ יקבל עתירה כזו באופן מלא ויחייב כל ישיבה ואולפנה לקבל לשורותיהם בנים ובנות באופן שווה ובאותן הכיתות. גם לשיטת מי שחושב שהפרדה היא אפליה, בהנחה שלא מדובר בקיצוניים ביותר, יש מקרים מיוחדים שמצדיקים הפרדה. אולם, מה שסביר מאוד שיקרה בעקבות עתירה שכזו הוא שמדיניות ההפרדה בחינוך הדתי תיאלץ להיכנס למגננה מאוד מורכבת. במצב כזה כל אלמנט של הפרדה ייבחן בנפרד, והסיכוי לכרסום זוחל במבנה החינוך הדתי כפי שהוא מוכר לנו יעלה מאוד מאוד.
כאמור, בקרוב תצטרך המדינה להשיב לצו על תנאי שהוציא בג"ץ בנושא. מי שיכול להשפיע השפעה מכריעה על התשובה הוא כמובן היועמ"ש מנדלבליט. כל מי שעיניו בראשו מבין שמדובר בסוגיה שהיא בראש ובראשונה ערכית ולא משפטית. לכן, אין שום סיבה שמנדלבליט יקבל דווקא את גישתן של משפטניות כמו דינה זילבר בסוגיה. במישור הפוליטי חונה הסוגיה במגרשם של שני שרי הבית היהודי בנט ושקד, בנט בכובעו כיו"ר המל"ג ושקד כשרת המשפטים. נכון, מידת יכולתם להשפיע איננה בלתי מוגבלת, אך התעלמות של שניהם מהנושא ומתן יד חופשית לפרקליטות עלולה להפוך לבכייה לדורות.