סוריה היא לא רוסיה, אמנות לא חייבת להיות גרנדיוזית וחנוכה הוא רק הכנה לפסח
"אבא", שאל אותי הילד, "מי ביחסים טובים איתנו, רוסיה או סוריה?".
הוא שומע מדי פעם על מלחמת הכול בכול אצל שכנתנו מצפון, אבל עדיין מתבלבל בין סוריה של פוטין לרוסיה של אסד. זאת אומרת, ההפך. בכלל, המצב פה מאוד מבלבל. החיילים של אסד, למשל, מתבלבלים כל הזמן בין כוחות המורדים לילדים חפים מפשע וטובחים בכולם בלי הבחנה. גם שגריר סוריה באו"ם התבלבל ואמר שלא סוריה ולא רוסיה אלא ישראל היא זו שמפרה את כל זכויות האדם האפשריות במזרח התיכון ובחלל החיצון.
אבל מה לנו כי נלין על השגריר המבולבל, כשהמדינה שמארחת אותו מתבלבלת גם היא עד כלות כל החושים. ארצות הברית של אובמה הבטיחה לתמוך במורדים נגד אסד, אבל תמכה באיראן שטובחת במורדים. אובמה איים שאם אסד ישתמש בנשק לא קונבנציונלי הוא כבר יראה לו מה זה, אבל כנראה התבלבל בניווט כי מאז נעלמו עקבותיו. גם ג'ון קרי וסרגיי לברוב סיכמו על אינספור הפסקות אש ברוסיה, זאת אומרת בסוריה, אבל מישהו התבלבל בספירה וההפסקות שהחלו כל שני וחמישי הופסקו בראשון, שלישי, רביעי ושישי. שר החוץ האמריקני עצמו אמר שהבעיה האמיתית היא לא דאע"ש אלא התחממות כדור הארץ, ועכשיו אף אחד לא יודע אם ההזיות שלו הן בגלל החום או שג'ון קרי זה גרסה של טום וג'רי.
כך או כך, אובמה וקרי הולכים עוד רגע הביתה ומשאירים מאחוריהם מורשת מפוארת של בתים הרוסים. את הבית הלבן, לעומת זאת, עומד לכבוש נשיא שישלח לפה שגריר שאוהד את מפעל ההתיישבות, אבל החבר'ה הטובים לא מתבלבלים וכבר הודיעו שזה לא שפוי. טוב, השמאל אף פעם לא נתן לעובדות לבלבל אותו.
לא סיפור
נתחיל בזה ש"חלומות במגירה" היא הצגה נהדרת עם תפאורה גאונית, תאורה עשירה ומוזיקה כובשת, וארבעת האנדרדוסים המקסימים עושים כרגיל עבודה מופלאה.
הציבור הדתי, שפעם אהב כל כך להתלונן שההצגות של המגזר לא מושקעות כמו הפסטיגלים למיניהם (שנאמר: "עוד העם מקטרים בבמות"), מקבל בשנים האחרונות את הנוסחה המנצחת: אמנים ידוענים + שירים וריקודים + תפאורה מתכווננת + פנסים מסתובבים = שואו ברמה של שיואו.
השנה, חוץ מ"חלומות במגירה" המאוד מושקעת, יש גם את "שער הזהב" (ספוילר: לא ראיתי), "האוצר מתחת לגשר" (ספוילר: לא ראיתי), ועוד המון הפקות קטנות אך טובות שמסתובבות ברחבי הארץ (ספוילר: גם אני הקטן מתזז באחת מהן כמו סביבון מפזז. בעצם יותר כמו סופגנייה מתגלגלת).
רק שכמו פך השמן, גם כאן נדמה לפעמים שמשהו קטן נשכח בפינה: הסיפור. בואו נעשה ניסוי – קחו את ילדיכם להצגה מושקעת (באמת קחו אותם, זו חוויה), ואחר כך בקשו מהם לספר לכם את תקציר ההצגה. לא מה היה המסר, לא איזה קטע הם הכי אהבו ולא איזה שחקן הכי הרשים אותם, אלא מה היה הסיפור. יש לי חשש מסוים שתגלו שהסיפור, אם היה, קצת הלך לאיבוד בתוך ים האפקטים.
אז אולי בכלל לא צריך סיפור. אולי כל סיפורי התנ"ך ואגדות חז"ל נכתבו רק בגלל שלא היו פנסי לד צבעוניים, אז לא הייתה להם ברירה אלא לחבר סיפורים עם התחלה אמצע וסוף, וקונפליקטים ודרמה ודמויות עגולות ורבדים שונים של עומק וכל השטויות האלה שכבר לא צריך בעידן ההצגות המושקעות. אילו מישהו היה עושה היום הצגה מ‑ו‑ש‑ק‑ע‑ת על סיפור יוסף ואחיו, זה בטח היה משהו עם המון ריקודים וצבעים (כתונת פסים, לא?) ואחים שרבים ואז מתפייסים ובסוף השחקנים מסבירים לקהל שהכי חשוב זה להיות חברים. שעה של בידור, שתי דקות של מסר ועשינו את שלנו. לא הבנתם את העלילה? תפתחו חומש.
וככה משנה לשנה מצמצמים הדוסים את הפער מאחיהם החילונים וחוגגים בהפקות מושקעות במשך שמונה ימים ושמונה לילות, זכר לנס הניצחון על תרבות יוון שהעריצה את הגרנדיוזיות והעדיפה מעטפת מושקעת על פני מהות עמוקה. רגע, בעצם…
ואחרי הכול, "חלומות במגירה" היא באמת הצגה נהדרת.
רגע,
אתם רוצים להגיד לי שחנוכה כבר כאן ועדיין לא סיימתם לנקות לפסח?!?!
מבצע בר מצווה
כבר לפני שנה אמרנו לעצמנו שלמרות שיש עוד זמן, כדאי כבר להתחיל להתכונן לפרויקט הבר מצווה של הבן. אל"ף, כי יש המון הכנות. בי"ת, כי מי שטורח בערב שבת לא יילחץ ברגע האחרון. וגימ"ל, כי הבר מצווה תהיה בשבת הגדול.
"רגע", אמרתי לאשתי, "למה שבת הגדול?"
"כי הבן שלך נולד בח' בניסן", היא הזכירה לי. כאילו שאני צריך תזכורת. אני הרי זוכר היטב שהברית הייתה ב… אה… רגע…
"פסח", אמרה אם בני, "זה היה בחג הראשון של פסח".
זאת אומרת, לא מספיק שהברית הייתה ביום שבתון נטול חמץ, עכשיו גם הבר מצווה תהיה יומיים לפני פסח. איזה חוסר אחריות משווע.
"למה יומיים?", פתחתי יומן, "הנה, פסח יוצא בשבת, וגם שבת הגדול יוצאת בשבת. יש לנו שבוע שלם".
"נכון", אמרה אשתי, "כי אתה מסתכל ביומן של תשע"ו".
בשנת תשע"ז פסח יוצא ביום שלישי. אבל שבת הגדול עדיין יוצאת בשבת. נורא מוזר. בכל אופן זה יוצא קצת לחוץ.
הצעתי שנחגוג לו בת מצווה, מה שיאפשר לנו בכל זאת לחגוג בתשע"ו. הבקשה נדחתה על הסף. החלטנו שנתחיל לעבוד על הפרויקט מיד אחרי פסח, ככה תהיה לנו שנה שלמה להתכונן. אבל אחרי פסח הייתי עסוק (הורדתי מהארון את הכלים של החמץ), אחר כך הייתה ספירת העומר, אחר כך היה חם ואחר כך שכחתי מכל העניין. איכשהו לפני כמה ימים הבן שאל כבדרך אגב מה קורה עם הבר מצווה.
"יש עוד שלושה וחצי חודשים", אמרתי לו, "שום דבר לא בוער". וקמתי ונלחצתי והלכתי להכין את הפרויקט. זאת אומרת, רשמתי לי תזכורת לטפל בזה.
אעדכן.
לתגובות: dvirshrayber@gmail.com