"לגברים יש פחות כוח סבל מנשים", כך יודה בפניך כל גבר שלא יכול לסבול את המחשבה על מה שהוא יחטוף מאשתו אם יעז להגיד הפוך. ומגברים באמת נחסכות חוויות קשות שנשים מוכרחות לעבור: אנחנו לא נאלצים להעמיד פנים שאנחנו מפרגנים לבנות זוגנו ללכת לראות את גמר הצ'מפיונס עם החבר'ה, אנחנו לא נאבקים שעתיים וחצי כדי לקשור כיסוי ראש רק כדי להתייאש לבסוף ולהתפשר על סרט מונע החלקה, ובעיקר אנחנו לא נאלצים לעבור לידה. וזה נכון, לא היינו שורדים לידה. מצד שני אנחנו שורדים משהו הרבה יותר קשה – סיפורי לידה.
אכן, אין חוויה קשה יותר לגבר מלשמוע סיפור לידה מאישה שאיננה אשתו.
על פי מחקר שהתפרסם באוניברסיטת מרילנד שבצפון השומרון, הגבר הטיפוסי נחשף בימי חייו ל‑34.7 סיפורי לידה, 12.5 מתוכם של אותה אישה על אותה לידה. איך זה הגיוני? בכן לטענת פרופסור יורקשייר, בזמן הלידה הגוף מפריש במוח חומר בשם חופרתיצין שגורם לאישה לספר את סיפור הלידה שלה לכל מי שרק מוכן לשמוע, בלי לזכור שהמסכן כבר שמע פעמיים את הסיפור (פרט פיקנטי: פרופסור יורקשייר לא נשוי וגם לא יהיה).
עכשיו, אני יודע מה אתן חושבות: יעקבי הזה מיזוגן, חסר רגישות ולא ברור איך הוא נשוי בכלל. אז ראשית כול אני מוכרח להדגיש שוב שאני מציג פה מחקרים מדעיים מבוססי נתונים, אני לא ממציא. אבל נוסף על כך חשוב לי להבהיר: אני חלילה לא מזלזל בחוויית הלידה ואיני מתיימר לעמוד על קשייה. אבל לידה היא עניין אינטימי, ואפעס, לרוב מלא בפרטים שאני, כידיד המשפחה, באמת לא חייב לדעת. השליה שלך יצאה באיחור? לא הייתי חייב לדעת את זה! הרופא רצה לעשות מלקחיים אבל בסוף הלך על ואקום? טו מאצ' אינפורמיישן!
נשים יקרות, אני רוצה להיות חלק, באמת. ממש כמו שר האוצר לשעבר, אני יודע, ואכפת לי. אבל ממש כמו שר האוצר לשעבר, גם אני לא חייב להתמצא בכל הפרטים. הרי כל כבודה בת מלך פנימה, וגם בזמן שלוקח לך לספר את הסיפור כבר יכולת להביא עוד ילד. לא שאת חייבת. טוב, בשלב הזה אני כבר מבין שהסתבכתי, אבל ממש כמו עובר בתעלת הלידה, לחזור אחורה זה לא אופציה.
סיפור הלידה הסטנדרטי מתחלק לארבעה חלקים:
אקספוזיציה – נקרא גם "אני מכירה את הגוף שלי הכי טוב". לדוגמה: "חזרנו אני ויריב מהחתונה ומיד הלכנו לישון. באמצע הלילה אני מרגישה שמשהו לוחץ לי בבטן, אז מיד הערתי את יריב שאמר לי לחזור לישון, כי זה בטח הבקלאווה שדחפתי בבופה. אחרי עוד דקה ירדו לי המים, אמרתי ליריב שירדו לי המים, אז יריב אמר שזה בטח סתם המים שדחפתי בבופה. בבוקר כבר נסענו למיון. יריב התבאס כי בערב יש משחק חשוב של בארסה".
הסחה – נקרא גם "דוקטור פלג כמעט שלח אותי הביתה": "אז הגענו למיון אבל דוקטור פלג אמר שיש לי פתיחה של חצי אצבע בקושי, ושיש לי עוד שמונה שעות לפחות, ושנלך הביתה. אני לא הייתי רגועה אבל יריב אמר שהכול לטובה ושבעזרת השם הוא יספיק למשחק של בארסה".
סיבוך – זה החלק שבו אתה מבין שכדאי לבטל את כל הפגישות כי הסיפור הזה ייקח את כל הצהריים. נקרא גם "דוקטור פלג, אני לא מרגישה את האפידורל!": "איך שבאנו להיכנס לרכב הרגשתי כזה לחץ בבטן שהיה לי ברור שאני יולדת. עד שהגענו לחדר לידה כבר הייתי בפתיחה שמונה והיה מאוחר מדי לאפידורל. הילד היה תקוע 20 דקות בתעלה וכבר הכינו אותי לקיסרי, יריב היה מסכן כי הרופא אמר שאסור לו להיכנס לניתוח, ניסיתי לשכנע את הרופא שיאפשר לו, אבל יריב אמר לי שלא מתווכחים עם הרופא והלך לראות את בארסה".
התרה – נקרא גם "ולכן קראנו לילד יהודה/נתנאל/מתן/שי/דורון": "המיילדת יפה, שאני לא אשכח את השם שלה כל חיי (ספוילר: היא תזכור אותה עד שבוע הבא מקסימום), אמרה שניתן עוד צ'אנס ללידה טבעית ובאמת הצלחנו. יריב מאוד התרגש, לא כל יום בארסה לוקחת את הצ'מפיונס".
כמובן שכל סיפור לידה הוא שונה, אבל עומס סיפורים גורם לגבר הטיפוסי התמזגות סיפורית שסופה אדישות. הפתרון? ובכן, רק לפני כחודש זוג חברים יקר לליבי הביא לעולם תינוקת חמודה לתפארת, ושמחתי לא ידעה קץ גם בלי לדעת את כל פרטי הסאגה. כי בסוף מה שהופך את התינוק שלכם למיוחד זה שהוא שלכם.