הישראלי הממוצע ישמח לזרוק לך הערה שתציל אותך מלהביך את עצמך, וטוב שכך. אבל כשסטייליסטית שפגשתי באקראי הציעה לשלוח לי טיפים לשיפור ההופעה שלי, הבנתי שצריך להגדיר את הגבולות
אני אוהבת לקרוא את אמילי עמרוסי. היא כנה ושנונה וחמודה, ולא פעם היא די משכנעת. אבל לא תמיד. בגיליון 'פנימה' האחרון אמילי דיברה על חשיבותן של הערות אישיות, וסיפרה על חברה שנצרבה בזיכרונה כמי שגרעין עגבנייה דבוק לה על הלחי. למה אף אחד לא שלח אותה לרחוץ פנים? כי זה פשוט לא נעים.
הספור הזה החזיר אותי הרבה שנים אחורה, לשבת בר מצווה אי שם, כשהייתי ילדה. באמצע תפילת העמידה הרמתי את הראש, וגיליתי שלאישה הנכבדת שעומדת לפניי יש בוטן בפאה. בוטן גדול בקליפתו החומה תקוע בין התלתלים השחורים. לא ברור לי איך הוא הגיע לשם – אולי בבית הכנסת ההוא נהגו לזרוק בוטנים במקום טופי – אבל בכל מקרה מאותו רגע ואילך התקשיתי מאוד להתרכז בתפילה. למען האמת, כל כולי הייתי ממוקדת בניסיון להתאפק ולא לפרוץ בצחוק מביש באמצע בית הכנסת. וכמובן שלא העליתי על דעתי להעיר לה – הרי הייתי ילדונת, והיא, כאמור, הייתה אישה מבוגרת ונכבדת.
אז כן, גם אני מסכימה שיש הערות שהן בגדר טובה אמיתית, כי מי רוצה לגלות שהוא הסתובב שעות עם חומוס על האף ולא היה לו מושג? היום, למשל, אני חושבת שכן הייתי מעירה לגברת עם הבוטן. אולי אפילו הייתי שולפת את האגוז הסורר ומושיטה לה אותו בחיוך, כמו שמצאתי את עצמי מסדרת למישהי את קצה המטפחת שהשתרך לו בטעות מחוץ לקשר. ומהניסיון שלי, אני ממש לא היחידה. בדרך כלל, בטח אצלנו הישראלים, יימצא מי שיציל אותך מפדיחה בעזרת מילה או שתיים.
אלא מה? המהלך של אמילי לא נעצר כאן. היא המשיכה בהיגיון הזה לגבי שלל הערות נוספות: אם כיסוי הראש גורם לשכנה להיראות כמו ביצה – ספרי לה על זה, וכנ"ל לגבי עודף המשקל או השפמפם שזקוק לקוסמטיקאית. הכול באהבה, כמובן, מתוך דאגה כנה ורצון לעשות עמה חסד.
חסד זה נפלא, אבל הרעיון הזה הקפיץ אותי. קודם כול, סביר להניח שהמוערת תיעלב עד עמקי נשמתה. איך אמר רבי עקיבא? בדורנו אין מי שיודע להוכיח, וגם הערה על הופעה חיצונית היא סוג של תוכחה. אנשים מאוד רגישים לביקורת, ובדידי הווה עובדה: סטייליסטית שפגשתי באקראי ביקשה ממני את כתובת המייל שלי כדי שתוכל להציע לי טיפים לשיפור ההופעה, הסתרת הבטן וכו'. אני בדרך כלל בן אדם די רגוע, אבל מצאתי את עצמי שולפת את הקוצים שאפילו לא ידעתי שיש לי, ומספרת לה בדיוק מה אני חושבת על סטייליסטיות (רמז: המקצוע הזה הוא לא כוס התה שלי). לא נעים. הבחורה המסכנה בסך הכול רצתה לארגן לעצמה קליינטית, וסביר להניח שזה מה שהיא אומרת לכולם – אבל אני חוויתי את זה כפגיעה אישית מאוד. מה, אני נראית כל כך נורא?
ועודף משקל זה בכלל עניין רגיש. קשה לי להאמין שהחברה השמנמנה לא שמה לב לזה בעצמה. היא זאת שמנסה בחוסר הצלחה לסגור את הרוכסן בבוקר, היא זאת שחוטפת דיכאון בכל פעם שהיא עולה על המשקל, והיא זאת שבדיוק נשברה אחרי דיאטה חדשה. איזה כיף זה לשמוע שלא רק היא מבחינה בקילוגרמים.
כריות על הכתפיים
אבל ההסתייגות היותר מהותית שלי מהרעיון של אמילי היא מנטילת המונופול על הטעם הטוב. הגברת בבית הכנסת בוודאי לא התכוונה להסתובב עם לוק הבוטן בפאה, אך השכנה עם כיסוי הראש הביצתי הסתכלה בבוקר במראה, והייתה מרוצה ממה שהיא רואה. כשאני מביטה סביב אני נתקלת בהרבה מאוד אנשים שהחיצוניות שלהם לא ממש לטעמי. אולי אני בכלל כמו הנהג שצלצל לאשתו ואמר לה שכולם נוסעים בניגוד לכיוון התנועה, אולי אני באמת צריכה סטייליסטית. אבל זה הטעם שלי, ואם כריות כתפיים משמחות את לבי כי הן מזכירות לי את האופנה של פעם, זו זכותי המלאה. וזכותה של כל אחת לחשוב בלבה שבעיניה אני נראית נורא, כל עוד היא מבינה שזה בדיוק בעיניה.
ובכל זאת, אם אני לשה קצת את הרעיון הפשוט עד פשטני הזה, אני מגלה שהמובן מאליו לא תמיד מובן בכלל. קודם כול, עם כל הטענות שלי לאמילי עמרוסי על חוסר הרגישות, אני עצמי לא מעירה לילדים שלי מדי פעם על השיער הארוך או המכנסיים המשונים? באיזשהו שלב פיתחתי לעניין קצת יותר מודעות, אבל לפני כן לא ראיתי בזה שום בעיה. וזה טבעי, כי מגיל אפס אני הייתי אחראית למראה שלהם. פשוט לא שמתי לב שבשלב מסוים, זה כבר לא ענייני יותר.
ומעבר לזה, עניין הטעם והריח לא מוגבל רק לביגוד ולתסרוקת, הוא מוטמע כמעט בכל הבחירות שלנו בחיים. חמוץ או מתוק, עיר או כפר, ירושלים של זהב או סתם זהב – כל אחד עם הסגנון שלו ועם מה שעושה לו טוב. ולמרות הפתגם אנחנו מתווכחים בלי סוף, ויכוחים קשים ומרים, ומתקשים משום מה להבין שלא כולם חייבים להיות כמונו.
הנה סיפור אמיתי ונחמד שמדגים את העניין: שתי חברות ישבו יחד ודיברו על הדייטים שלהן. "זוכרת שיצאתי עם בחור? אז החלטתי שזה לא זה", אמרה אחת. "הוא נחמד והכול, אבל הוא…" והיא תיארה מה הפריע לה בו. "באמת?" התלהבה חברתה, "אבל בדיוק כזה בחור אני מחפשת!". השבוע, ברוך ה', הם זכו לעמוד מתחת לחופה.