נישואין בלי מגבלות
המשפחה בישראל, ובפרט בציבור הדתי-לאומי, היא העוגן המשמעותי והחשוב ביותר בחייו של האדם. היא נוגעת לאהבותיו, לרגשותיו, לצרכיו הפיזיים, להתפתחותו הלימודית, לבריאותו ובעצם כמעט לכל נושא ועניין בחייו.
בדורות האחרונים אנו עדים למהפכה אמיתית ביחסה של החברה לבעלי מוגבלויות וזכויותיהם. הדבר בא לידי ביטוי בהקצאה של מקומות חניה לנכים, בשיפור הנגישות לכלל המערכות הציבוריות, ובשירותים המותאמים ללא מעט עסקים ומקומות בילוי.
אך בד בבד עם התפתחותה של מגמה חיובית זו, קשה עדיין לומר שהחברה שאיננה בעלת מוגבלויות מקבלת בהבנה מלאה ובמאת האחוזים את הצורך הבסיסי של בעלי מוגבלויות בבניית בית. גם בתחום זה אנו עדים לשינוי חיובי באוכלוסייה הכללית, אך עדיין רחוקה הדרך.
כתוצאה משותפות בעבודה עם עובדת מעמותת שק"ל, התוודעתי לפרויקט מקסים של ליווי משפחות בעלי מוגבלויות, מדי יום בשעות הערב, בבתיהן. תבורך עמותת שק"ל על מלאכת הקודש שלה.
לפני כמה שנים הגיעה אליי עיתונאית שבמקביל גם שימשה כעובדת סוציאלית, ושאלה אותי האם אני מוכן שבעמותת ישפה (עמותה העוסקת בהיכרויות בציבור הציוני-דתי) תקום מחלקה שתטפל בפגועי נפש. כמובן שהשבתי לה תשובה חיובית. לאחר דיונים שנעשו בעמותה, בהשתתפות הרב דרוקמן שמכיר את הנושא מקרוב, הוחלט כי הפעילות תיעשה בעמותה נפרדת ששמה הוא 'למה לא?'.
שמה של העמותה נוצר בעקבות הפעמים הרבות שאנשים בעלי מוגבלויות מקבלים תשובה שלילית בעיקר בנוגע לשידוכים. רצינו לצאת באמירה שאין שום סיבה בעולם שבעלי מוגבלויות לא יינשאו.
וכך במשך כחמש שנים הגיעו למשרדי העמותה מאות פגועי נפש שמתפללים להיחלץ מבדידותם, וראינו מיד כי עצם העיסוק בעניין והנכונות לטפל בסוגיה עדינה זו היו מזור חלקי לכאב הבדידות הנורא שבו חלקם שרויים.
עמדתי החד-משמעית היא שעלינו כחברה לעשות את כל מה שביכולתנו כדי שאנשים בעלי מוגבלויות יוכלו לממש את הצורך הבסיסי של כולנו ולבנות בעזרתנו את ביתם. מאמץ שיסב להם כל כך הרבה אושר ושמחה. אשרי החברה שיודעת להכיל את השונה והאחר בקרבה.