משרד החינוך מציב להם דרישות, ההורים מפעילים עליהם לחצים וארגוני המורים רק מסבכים את העניינים. מנהלי בתי הספר בישראל מתמודדים עם אינספור קשיים, לא זוכים לתמיכה מספיקה וגם לא לשכר הולם. השבוע 1,200 מתוכם החליטו להתאגד כדי שיהיה מי שייצג גם את האינטרסים שלהם
"יש ניתוק בין מה שקורה בשטח, בין מה שאנחנו מובילים כמנהלי מוסדות, ובין מה שקורה במשרד החינוך ובארגוני המורים. כמנהל אני מקבל כאלף החלטות ביום, בכל מיני תחומים ורבדים. המציאות שבה אני המנהל נמצא כזאב בודד, מאוד מקשה להגיע לתוצר האמיתי והנחוץ", כך מלין צבי שילה, מנהל חינוכי פדגוגי בישיבת בני עקיבא רעננה. לדבריו, המציאות הזאת באה לידי ביטוי כמעט בכל תחום אפשרי, כמו למשל בנושא הרפורמות. "למנהלי בתי הספר לא היה ייצוג הולם בוועדה שגיבשה את הרפורמות, ולכן התוצאה מנותקת מהמציאות שנמצאת בתוך בתי הספר". כך גם המוגנות לשמם הטוב, "אנחנו נמצאים חשופים לכל מתקפה מגורמים מבחוץ, ובעצם אין לנו שום גב מאחורינו".
ברמה האישית שילה מרגיש שמערכת החינוך מתייחס אליו כאל מורה מן השורה ולא כאל מנהל, וזה מה שגורם לתחושת הנתק. "לא פעם קיבלתי הכתבת מציאות מטעם מי מהגורמים, כשבפועל לא רק שזה לא שירת את הצרכים שלנו בתוך המוסד, אלא גם נגד אותם לחלוטין. כמו שינויים בשעות קיום ימי ההיערכות, בזמנים שאנחנו רוצים להקדיש לשעות הפרטניות, בהיקף התלמידים הנדרשים – מה שמכריח אותנו לגייס תוספת תקציבים שאין לנו את היכולת. בשוטף אנחנו ממש מרגישים את המרחק שקיים בין מה שמנהל צריך בפועל ובין מערכת החינוך שאמורים לעבוד דרכה".
התחושות הקשות של צבי שילה כמנהל, אינן רק שלו. שותפים להן מנהלי מוסדות חינוך רבים ברחבי הארץ. כשהתחושות הקשות של יותר ויותר מנהלים עברו מפה לאוזן וצברו תאוצה, כמה מהם הבינו ש"אם אין אני לי מי לי", והחליטו להרים את הכפפה ולהתאגד יחד כדי להרים את קרנם. זה התחיל מקבוצת ווטסאפ קטנה, וכשהתמלאו כל 250 המקומות הם עברו לטלגרם, שם מספר המשתתפים לא מוגבל, וביום ראשון השבוע הושקה התאגדות עובדים חדשה – ארגון מנהלי בתי הספר בישראל. לאירוע ההשקה, שהתקיים בתיכון עירוני א' בתל אביב, הגיעו 400 מנהלים. נכון לזמן כתיבת שורות אלה נרשמו לארגון 1,200 מנהלים מתוך כ‑4,500 המנהלים בכל הארץ.
"מנהלים שייכים לארגון המורים והסתדרות המורים שמייצגים את המורים", הסבירו בארגון החדש, "אבל בפועל הם נופלים בין הכיסאות. הם עובדים קשה יותר, האחריות שלהם גדולה הרבה יותר מזו של המורים, תחת אחריותם נמצאים כלל תלמידי בית הספר, הם חשופים לתביעות אישיות בלי יכולת לבטח את עצמם, והדברים הללו פוגעים בראש ובראשונה בחינוך".
שאלת השייכות לארגוני העובדים היא אחת הסוגיות שמקשות לא מעט על המנהלים, זאת מכיוון שחלק מהמורים שייכים להסתדרות המורים וחלקם לארגון המורים. לעיתים קורה שרק אחד מהארגונים מכריז על שביתה. "ואז אני צריך להיות קוסם", אומר שילה באירוניה, "מצד אחד, אי אפשר לחייב אותם להגיע ללמד, הם כפופים לארגון שלהם. מצד שני, 50 אחוזים מסגל בית הספר לא מספיק בשביל לתפקד. הדברים הללו משבשים את הלמידה ואת היכולת שלנו לאפשר לתלמידים לעבור תהליכי עומק אמיתיים. במקום זה אנחנו מוצאים את עצמנו מטפלים בתהליכים שוליים שלא מאפשרים את העבודה היומיומית".
כך קרה גם בשבוע שעבר, כאשר ארגון המורים הודיע כי לא יתקיימו מבחנים וסיורים לימודיים בשל סירובו של משרד החינוך להחיל את רפורמת 'עוז לתמורה' על החינוך המיוחד. "כמורה, זה נותן תחושה שיש מי ששומר עלינו ודואג לנו. בפועל, זה משבש את כל תוכנית הלימודים בבית הספר, פוגע בתלמידים ולא מאפשר למידה רציפה לפי הסילבוסים שתכננו. זה רק יוצר ניתוק בין מדרג ההנהלה ובין הצוות החינוכי. כשזה קורה, הכול מתפרק. אחד הדברים הכי חשובים שצריך לייצר יום יום זה החיבור עם הצוות ולהנהיג אותו. ברגע שיש מסמרים לאורך הדרך, שנמצאים בחוסר הלימה מוחלט להנהגה של המוסד, זה רק פוגע ביכולת שלנו לקדם ולהתקדם הלאה".
מכל המגזרים
"התפקיד העיקרי של המנהל הוא לבחור מה הוא לא עושה", מספר יובל לנגזם, מנהל בית הספר היסודי נעם בנות ברחובות, שמתאר ריבוי של משימות וגורמים שצריך לעבוד מולם, שהופכים את התפקוד לכמעט בלתי אפשרי. "אי אפשר לעשות הכול. הדרישות שמגיעות במצטבר ממשרד החינוך, מהעירייה, מהנהגת ההורים, משלל המפקחים ומהרשת החינוכית אינן הולמות עבודה של מנהל אחד".
אחת הבעיות המשמעותית בבתי הספר היסודיים באה לידי ביטוי בכך שההנהלה כוללת מנהל ומזכירה בלבד, בלי התאמה לגודל בית הספר ומספר התלמידים. "אצלנו לומדות 500 תלמידות", מדגים יובל, "אני גם המנהל האדמיניסטרטיבי, גם החינוכי, גם טכנאי המחשבים ולפעמים גם המנקה. כל זה בנוסף לתהליכים שאני צריך להוביל בתור מנהל, וכמובן הישגים לימודיים שצריך לעמוד בהם. אין לנו יכולת לקדם מורים ולתגמל אותם כספית כדי לחלק את העבודה. העומס העצום וריבוי המשימות מאוד מקשה".
יובל מסביר שחלק מקשיי התפקוד נובעים מהכוח שמשרד החינוך מעניק להורים. "זה מתחיל להיות בלתי אפשרי", הוא אומר בצער, "אני מכיר כמה מנהלים שבגלל התנהלות של הורים הועברו מתפקידם. לעירייה ולמשרד החינוך לא הייתה בעיה איתם, אבל הם פשוט לא מצאו חן בעיני כמה הורים שעשו עליהום שלא היה אפשר לעצור. אם צריך לקבל החלטות בבית הספר רק בגלל לחץ של הורים, למרות שזה בניגוד להחלטה המקצועית והחינוכית, זה פוגע בחינוך".
מבחינתו, מדובר בפרדוקס מובנה. עוד לפני שנכנס לתפקיד הוא שמע על כך שהמנהל הוא במרכז והתפקיד שלו הכי חשוב במערכת, ומצד שני, כשהתחיל בפועל את דרכו בבית הספר, גילה מציאות הפוכה לגמרי. "כדי שכל הגורמים יכירו מי נכנס לתפקיד, העברתי את קורות החיים שלי גם להנהגת ההורים. היו"ר הסתכל ברזומה שלי ושאל בשביל מה באתי לנהל בית ספר. לעומת התפקידים הקודמים שלי, הוא ראה זאת כירידה. לעומת זאת, אני רואה זאת כשליחות וזה דבר גדול בעיניי.
"המעמד של מנהל בעיני הציבור הוא לא גבוה. אם אנשים מרגישים כך, זה זולג גם כלפי מורים שלא מעריכים מספיק וגם כלפי התלמידים – מה שמגביל את הכוח ואת המעמד של המנהל, להם הוא זקוק כדי לקדם את המוסד. הרבה כסף אין בתפקיד, וגם לא כבוד גדול. הגעתי לתפקיד נטו כי אני רוצה לעשות חינוך טוב. המשבצת של מנהל שנמצאת במרכז של תהליכים, היא זו שמשפיעה על החינוך בסופו של דבר, לכן הוא חייב תנאים מקסימליים".
"ניסינו להשפיע מתוך הארגונים. כשראינו שזה לא קורה ולא מצליח, החלטנו לבחור בדרך אחרת", מבהירה אביגיל סאמין, מנהלת מקיף אריאל, מיוזמות הקמת ארגון המנהלים. "נפגשנו עם הרבה מאוד גורמים במשרד החינוך, ויצרנו איתם שיתופי פעולה טובים. ברור לנו שנצטרך לעבוד יחד כדי שהדברים יקרו. נפגשנו עם יו"ר ומנכ"ל השלטון המקומי ועם עורכי דין כדי לבנות את הדברים בצורה נכונה. הכי משמח אותנו שאנחנו זוכים לשיתופי פעולה עם כל המגזרים בחינוך. בכנס היו מאות מנהלים מכל המגזרים, כולל ערבים וחרדים, מאילת ועד קריית שמונה".
המנהל מרוויח פחות
כחלק מהנעת המהלך נפגשו אביגיל וחברותיה עם מנכ"ל משרד החינוך שמואל אבואב והכינו לו נייר עמדה שבו עיקרי הדברים שצריך לתת עליהם את הדעת, כדי לטייב את מערכת החינוך באמצעות טיוב מעמד המנהל. "הגישה כיום מקטינה את מעמד המנהלים, למרות שברור לכולם ששום תוכנית או רפורמה לא יכולה להצליח בלעדינו. אנחנו כגוף נעבוד בשיתוף פעולה עם משרד החינוך לטובת המערכת ונתרום את תרומתנו כדי שהחינוך במדינת ישראל יהיה טוב יותר, כשאנשי ההנהגה המקומיים, קרי המנהלים, יהיו שותפים בקבלת ההחלטות".
השורש לפתרון הבעיה, על פי שיטת הארגון, הוא ההבנה שמנהל הוא מנהיג, וככזה הוא צריך להיות שותף פעיל בקבלת ההחלטות, בהנהגת רפורמות ובכל דבר שקורה במשרד החינוך ולא רק יועץ מדי פעם. "הנחיות מונחתות עליו ולפעמים הוא בכלל שומע עליהן בחדשות. כך גם לגבי תנאי השכר. מההסכמים שנחתמו לאחרונה, אי אפשר להבין כמה האחריות שלנו גדולה. מבנה השכר כולו לא מותאם למה שקורה בפועל".
לא מעט מהמורים משדרגים את עצמם בתפקיד נוסף שמקנה גמול השתלמות ואחוזי שכר. לעומת זאת מנהל בית ספר עובר אותו הליך בדיוק, עם אחריות גדולה לאין ערוך, אבל נשאר באותו גודל משרה. כדי לסבר את האוזן מדגימה אורית גור כהן, מנהלת קריית החינוך ע"ש גינסבורג ביבנה, ממקימות הארגון, כי יועצת חינוכית יכולה לעבוד יותר ממשרה מלאה, אך לעומת זאת מנהל בתי ספר עובד ב‑300 אחוז משרה, אבל לא יכול לעבור את ה‑100 אחוז שכר.
גור-כהן מסבירה כי יש פער בלתי נתפס בין גודל האחריות ובין הסמכות המצומצמת, פרט לרגולציות הרבות שמסרבלות ומכבידות. "בשנים האחרונות רואים המון חוסר אמון של המערכת כלפי המנהלים, מכל הגופים. משרד החינוך שמבקש מאיתנו לחתום על התחייבויות שאנחנו לא מעגלים פינות, כלומר הם לא סומכים עלינו שנבצע את המוטל עלינו על הצד הטוב ביותר. גם ארגוני המורים יוצאים מנקודת הנחה שהמנהלים הם נגד המורים, כאשר בפועל אנחנו הרבה יותר בעדם מאשר הארגונים עצמם, כי אלה האנשים שאיתם אנחנו עובדים. כיום אנחנו לא מצליחים לעשות חינוך בדרך וברמה הנכונה מבחינתנו. ההנחיות כלליות מדי, ולא כל מה שמתאים למוסד חינוכי אחד מתאים למשנהו. לכל מנהל יש את היכולת לראות את הצרכים מהשטח ולהתאים את הנהלים בהתאם, כפי שהוא רואה לנכון".
התכנון שלכם הוא לעבוד בכיפופי ידיים, כמו ארגוני המורים?
"אנחנו לא נגד משרד החינוך או ארגוני המורים. אנחנו בעד חינוך אחר במדינת ישראל. הבעד הזה אומר לגייס את כל הגופים הללו, לטובת השינוי. כולם מבינים שמערכת החינוך צריכה להשתפר. שר החינוך מדבר כל הזמן על אוטונומיה. הפער הוא בין השיח ובין המציאות בשטח. המדינה מחפשת כיפופי ידיים, ואנחנו טוענים שאפשר לגייס את כולם מתוך ההבנה הזאת. אנחנו גם מודעים למגבלות של כל אחד מהם, ולכן אנחנו מאמינים שהשינוי יגיע מהשטח. המנהלים הם אלה שנמצאים בפועל בשטח, ולכן הדרישה שלנו היא: תנו לנו לעשות את העבודה".