הקרב ההירואי של האופוזיציה נגד חוק ההמלצות היה ראוי להערכה, עד לרגע שבו יאיר לפיד הודיע שילך לבג"ץ, ובכך הבהיר שהכנסת היא סתם במה להצגות וההכרעות האמיתיות מתקבלות בבית המשפט | השופט בדימוס אהרון ברק כבר מכין את הנדבך הבא בשלב השני של המהפכה השיפוטית
שני סיפורים שהתרחשו בשבוע האחרון ממחישים היטב את הטרגדיה של האופוזיציה הישראלית בשנת 2018. חוק המרכולים אמור היה כידוע לעלות להצבעה ביום שני, ולאחר מכן נדחה ליום שלישי. אלא שאז הלכה לעולמה רעייתו של ח"כ יהודה גליק, והרוב השברירי ממילא שהיה לקואליציה לצורך העברת החוק נחלש עוד יותר. יו"ר סיעת המחנה הציוני, ח"כ יואל חסון, לא הצליח להתאפק. עוד בטרם חלפה שעה מההודעה הרשמית על פטירתה של יפי גליק, כבר היה דחוף לו להודיע שהאופוזיציה לא תסכים להתקזז עם חבר הכנסת גליק. מה עם קצת נימוס? מה עם לחכות כמה שעות עם ההודעה לפחות עד אחרי ההלוויה? מה עם מחשבה שנייה והתייעצות עם יתר חברי הסיעה (כמו למשל חבר הכנסת יצחק הרצוג, שעדיין נושא, מה לעשות, בתואר ראש האופוזיציה)? לא אצל חסון ואצל האופוזיציה של 2018. כאן כל האמצעים כשרים כדי להשיג חתיכת הישג פוליטי, גם שימוש ציני באבלו של חבר כנסת מהקואליציה.
כמה ימים קודם לכן, באישון לילה, אושר בכנסת חוק ההמלצות. אולם יו"ר יש עתיד, ח"כ יאיר לפיד, לא חיכה אפילו לאישורו הסופי של החוק. עוד בשלב הדיון הודיע לפיד שיעתור נגד החוק לבג"ץ לאחר שיאושר. ואכן, לא חלפו אפילו 12 שעות מאז אישורו של החוק ועד שהעתירה נגדו הוגשה על ידי לפיד לבג"ץ, ורק חבל שלא צורפה אליה הקלישאה "במקרה הכינותי מראש".
חוק ההמלצות הוא חוק חשוב. בניגוד לאינסטינקט של רבים מאיתנו, גם לחשודים בתיקים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה יש זכות לשם טוב. אין שום סיבה שהמלצת משטרה תהרוס את שמו של אדם, כאשר הגורם המחליט הוא הפרקליטות, שפעמים רבות כידוע הופכת בכלל את ההחלטה. החוק הזה גם לא נוגע בסופו של דבר לחקירותיהם של נתניהו, חיים כץ, אריה דרעי או דוד ביטן (ואם שכחתי מישהו אני כמובן מתנצל בפניו), כך שאין כאן אינטרסים אישיים.
למרות זאת, ההתנגדות של האופוזיציה לחוק הייתה בהחלט ראויה. קודם כול, למרות השינוי שנעשה בחוק שגרם לכך שלא יחול על חקירות נתניהו, אי אפשר להתכחש להקשר המקורי של היוזמה. אי אפשר גם להתעלם מעמדותיהם של בכירים לשעבר במערכות האכיפה, שלא כולם אינטרסנטים, שחושבים שהחוק יפגע במערכת אכיפת החוק. המאבק בחוק גם הוא לא פסול. יש אפילו משהו יפה באופוזיציה שלוקחת פעם בכמה חודשים חוק אחד כ"מקרה לדוגמה", ומנהלת עליו קרב של ממש, גם כאשר התוצאה הסופית ידועה מראש. בניגוד לכמה מחבריי, אני חושב שיש משהו מאוד יפה בח"כ שנואם שעות ארוכות ברציפות רק כדי לבטא מחאה על חקיקת חוק שבעיניו אסור שייחקק.
אבל כל זה נכון כאשר ברור שהמגרש הוא הכנסת. הכנסת היא הזירה שבה מתקיימים הדיונים, תקנון הכנסת הוא זה שמתווה את חוקי המשחק, וכאשר החוק מאושר סופית בקריאה השלישית המנצחים והמפסידים כאחד מקבלים את התוצאה.
אבל, אם מיד לאחר אישור החוק מנהיג מפלגה רץ לבג"ץ, הוא עושה צחוק מכל המאבק ההירואי הזה. אם לפיד הופך את בג"ץ למגרש האמיתי שבו חברי הכנסת מנהלים את מאבקיהם, אז כל הנאומים הארוכים, הטענות, המענות והשיאים הנשברים, הכול הוא בעצם משחק, ליצנות, בדיחה לא מצחיקה שחינה סר אחרי שעתיים וחצי ברוטו. לכן בריצה המהירה לבג"ץ לפיד לא יורק על נתניהו ואמסלם, הוא יורק על ח"כ מיקי לוי מהסיעה שלו, זה שעמד שעות ארוכות ברצף על הדוכן במטרה להיאבק בחוק ככל יכולתו. אם חברי הכנסת מסיעות האופוזיציה לא יכבדו את הבית שבו הם פועלים, איש לא יכבד את הבית הזה במקומם.
הבסיס למהפכה
ביום שלישי השבוע נערך בבית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה יום העיון השנתי השישי בנושא צה"ל והחברה הישראלית. בתקשורת התפרסמו שורה של כותרות מדבריו של הנואם המרכזי ביום העיון, הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט. אולם זמן לא רב לאחר שאיזנקוט סיים את נאומו, עלה לבמה נואם אחר, שגם שמו מוכר לכם בוודאי. היה זה פרופ' אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר אשר משמש, אם לא ידעתם, חבר סגל בבית הספר למשפטים בבינתחומי.
דבריו של איזנקוט הגיעו לכותרות בכלי התקשורת, אך הדברים שאמר ברק חשובים הרבה יותר. בנאומו טען ברק טענה מהפכנית. לדבריו, סמכותה של כנסת ישראל לכונן חוקה באה מכוח מגילת העצמאות שהסמיכה אותה לכך. לאור זאת, מגילת העצמאות מגבילה את סמכותה של הכנסת לכונן חוקה, או כפי שהדברים מכונים כיום – לחוקק חוקי יסוד. הכנסת איננה רשאית לחוקק חוקי יסוד המנוגדים לעקרונותיה של מגילת העצמאות, ואם היא תחוקק חוקי יסוד כאלו – בית המשפט העליון יהיה רשאי לפסול אותם.
בנאומו טען ברק כי אם הכנסת תחוקק חוק יסוד שיהפוך את מדינת ישראל למדינה שאינה דמוקרטית, או למדינה שאיננה יהודית, או למדינה דו לאומית, חוק יסוד כזה לא יהיה תקף. ברק אף טען כי גם חוק יסוד שיקבע שעקרונות הדמוקרטיה עליונים על עקרונות המדינה היהודית או להפך, אינו תקף – ובית המשפט העליון צריך לפסול אותו.
הקביעות הללו של ברק הן עוד נדבך במהפכה החוקתית השנייה שכבר נכתב עליה לא פעם במדור הזה. בנאומו ניסח ברק לראשונה את ההצדקה החוקתית לקביעתם של כמה משופטי בית המשפט העליון בפסק דין התקציב הדו-שנתי, לפיה יש לבית המשפט גם את הסמכות לבטל חוקי יסוד. בין השורות ברק מניח כבר את היסודות לאפשרות שבית המשפט העליון יקבע בעתיד כי חוק יסוד שיבקש להחיל את הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון, יהיה לא חוקתי.
ברק כבר איננו נושא בתפקיד רשמי במערכת המשפט, אך רוח המהפכה החוקתית שהנחיל שורה עליה במלוא העוז גם בימים אלו. לכן תהיה זו טעות לחשוב שנאום כמו זה שנשא ברק הוא תיאורטי לחלוטין. אם בעבר טענו שהמהפכה החוקתית השנייה כבר כאן, הרי שכעת יש לה כבר גם בסיס משפטי תיאורטי, ומכאן ועד ליישום נרחב שלה בפועל הדרך קצרה עד מאוד.
מאוחדת גם מוניציפלית
התיקון לחוק יסוד ירושלים עבר בלילה שבין יום שני ליום שלישי השבוע בתום פיליבסטר מקוצר, אך לא לפני שממש בדקה ה‑90, אחרי שהדיון במליאת הכנסת כבר התנהל, חל בו שינוי מהותי. אך כדי להבין מה קרה צריך לחזור קצת לאחור, ולספר על מחלוקת מהותית שמתנהלת כבר חודשים ארוכים באגף הימני של המערכת הפוליטית, סביב גבולותיה המוניציפליים של בירת ישראל.
מצד אחד ניצבים מי שמבקשים להקטין את שטחה המוניציפלי של ירושלים, על ידי הוצאה של כמה שכונות ערביות גדולות מתוכה, והפיכתן לרשות מקומית נפרדת. סיבת היוזמה היא רצון לשמור על רוב יהודי בשטח המוניציפלי של ירושלים, ואחד הגורמים הדומיננטיים בצד הזה הוא השר לענייני ירושלים (והגנת הסביבה ומורשת) זאב אלקין. אלקין כמובן איננו מציע לוותר על השטח. הוא ויתר תומכי ההצעה מעוניינים שגם לאחר יישום תוכנית שכזו השטח של אותה רשות ייחשב כחלק מירושלים מבחינה מדינית, כך שלא ניתן יהיה למסור אותו בהסכם מדיני ברוב של פחות מ‑80 ח"כים.
הצד השני למחלוקת אינו מקל ראש בסוגיה הדמוגרפית, אבל חושש מאוד מהתקדים של חלוקת העיר, שעלול לעבור למישור המדיני. בתחילת השבוע היה נדמה שתפיסתו של אלקין עומדת לנצח. התיקון לחוק יסוד ירושלים היה אומנם יוזמה של הבית היהודי שיצאה מלשכתו של בנט והובלה על ידי ח"כ שולי מועלם-רפאלי, אולם במהלך החקיקה היה מעורב גם השר אלקין. אלקין שכנע את מובילי החוק שבמקביל לשריון הגבול המדיני של ירושלים, יש להוציא מהחוק הקיים את שריונם של הגבולות המוניציפליים של העיר בחוק. המשמעות היא שבעתיד תספיק החלטה של שר הפנים כדי לקדם את "תוכנית אלקין". נגד המהלך הזה נאבקו שורה של פעילים ירושלמים בכירים, ובראשם מובילי ההתיישבות היהודית בשכונות מזרח העיר, אולם מאבקם לא נשא פרי במשך שבועות ארוכים.
השינוי התרחש ממש בדקה ה-90. ח"כ בצלאל סמוטריץ', שגויס למאבק, הצליח לשכנע את השר בנט שמדובר בשינוי בעייתי מאוד. השניים ירדו מהמליאה ללשכת אלקין, יחד עם חתן פרס ישראל דוידל'ה בארי העומד בראש עמותת אלע"ד. בחדר התנהלה שיחה קשה, כאשר סמוטריץ' ובארי מציגים התנגדות גורפת לחקיקה. אלקין מצידו הגן בתוקף על הצורך במהלך שהוא יוזם. מי שהכריע היה בנט, אשר הבהיר לאלקין כי למרות המבוכה הפוליטית הקשה שעלולה להיגרם לו אם לא תושג הסכמה, הוא יבקש מח"כ מועלם-רפאלי למשוך את החוק בדקה ה‑90 ויחזיר אותו לוועדת החוקה. המבוכה עשויה הייתה להיות גדולה, לאחר שבישיבת סיעת הבית היהודי הוא הצהיר קבל עם ועולם, בנוכחות כל כלי התקשורת, על העברת החוק. תחת האיום הזה הושגה ההסכמה לשינוי, אך כעת נותרה השאלה כיצד לבצע זאת. הפתרון שנמצא היה פתרון שנעשה בו שימוש רק במקרים חריגים מאוד. הקואליציה, ולא האופוזיציה, הפילה בהצבעה במליאה בקריאה השנייה סעיף בחוק שאותו היא עצמה יזמה. זהו אותו הסעיף שאמור היה לבטל את שריון הגבול המוניציפלי של העיר.
הפינה הכלכלית: תפתחו את הטלוויזיה
ועדה מיוחדת הוקמה בכנסת לצורך חקיקתו של החוק שנועד להקל ברגולציה על הערוצים הייעודיים, ובכך בעצם לאפשר את המשך פעילותו של ערוץ 20. הרעיון פשוט: נכון לעכשיו לערוצים הייעודיים מותר לשדר פרסומות, בדומה לערוצים המרכזיים דוגמת קשת, רשת ו‑10, אך הם מחויבים להתמקד בנישה שלהם. פרט לכך מוטלות עליהם חובות הפקה מקורית דרקוניות מאוד, ועוד שורה של הנחיות ומגבלות. מעליהם עומדת ומפקחת מועצת הכבלים והלוויין, שבניגוד לאחותה הבכורה הרשות השנייה נוהגת ליישם את הרגולציה באופן דווקני ודקדקני.
הצעת החוק מבקשת לשחרר את ארבעת הערוצים הייעודיים, 20 (מורשת), 24 (מוזיקה), 9 (הערוץ ברוסית) והלא טי-וי (ערבית), מעיקר המגבלות המוטלות עליהם. למעשה ייהפכו הערוצים הללו לערוצים מסחריים כמעט רגילים, עם חובות לא משמעותיות במיוחד. מהלך כזה יציל את ערוץ 20, שעיקר הטענה נגדו היא שהוא איננו עומד במחויבות לשדר את התוכן שהתחייב לו, שידורי מורשת, ובמקום זה משדר אקטואליה ודברים נוספים. הסיכויים לאשר חקיקה כזו הם גבוהים למדי. ראש הממשלה מחויב למהלך הזה, שר התקשורת איוב קרא מחויב לו, בראש הוועדה המיוחדת לחקיקה הועמד ח"כ יואב קיש שידוע כמי שמסוגל להזיז עניינים בכנסת, וגם הגב הציבורי למהלך מובטח. הבעיה היא שחקיקת החוק הזה, שאותו יזמה ח"כ שרן השכל, עלולה לא להספיק.
חוק שיטפל רק בבעייתם של ארבעת הערוצים הייעודיים יהפוך מיד ליעד למתקפה בבג"ץ, על רקע היותו, לפחות לכאורה, בלתי שוויוני. ערוצי הברודקאסט הראשיים, קשת, רשת ו‑10, יטענו לאפליה משום שבמקרה כזה הם יישארו תחת רגולציה לא קלה בכלל, בעוד הערוצים הייעודיים יהפכו לערוצים מסחריים מתחרים עם מחויבויות קטנות בהרבה. בנוסף לכך, גם ערוצי השידור העצמאיים הקיימים כבר היום בכבלים ובלוויין, שנאסר עליהם לשדר פרסומות, יוכלו לטעון גם הם לאפליה. הרי הערוצים הייעודיים זכו בהיתר לשדר פרסומות, מאחר שהם נתנו לכאורה מענה לתחומים שהמדינה ראתה כנחוצים. אולם אם מותר להם כעת לשדר כל דבר, למה דווקא הם יזכו בהיתר לממן את עצמם באמצעות פרסום?
המענה היחיד לסיטואציה שנוצרה חייב להיות בדה-רגולציה של כל שוק הטלוויזיה. לתת לכל אחד לשדר מה שהוא רוצה, איפה שהוא רוצה, ולממן זאת באיזו דרך שהוא רוצה. אין סיבה שהמדינה תנהל לנו את מה שאנחנו רואים בטלוויזיה. תנו לכל מי שרוצה להתחרות בתנאים שווים, ואנחנו הצופים נחליט, בעזרת השלט, את מי להשאיר בחיים ואת מי לסגור.