הסיפור הבלתי נגמר של נתניהו והתאגיד נראה כמו הגדה של פסח, רק הפוך: בלי ניסים, ועם מכות
זיגזג ממשלתי בלי שום שיקול ענייני. הפגנת עובדי התאגיד
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אילו היה שידור ציבורי מאוזן ולא היו כלי תקשורת אחרים – דיינו.
אילו היו כלי תקשורת אחרים וכל אחד היה יכול לשדר כאוות נפשו – דיינו.
אילו כל אחד היה יכול לשדר כאוות נפשו, בלי למקם את המַשדרים מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל כי המדינה לא מרשה לשדר דעות שלא מתאימות לשידור הציבורי המאוזן – דיינו.
אילו כל ערוץ היה יכול למקם את משדריו מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, בלי שהמדינה תסגור את משרדיו ותשפוט את מנהליו – דיינו.
אילו המדינה הייתה סוגרת את משרדיו ושופטת את מנהליו, אבל מאפשרת להקים ערוצים חלופיים – דיינו.
אילו הערוצים הגדולים היו משלימים עם ערוצים חלופיים, ולא דורשים ממועצת הרשות השנייה לסגור אותם בתואנה שהם משדרים דעות ואקטואליה ולא רק תוכניות מסורת וסימפתיה – דיינו.
אילו היו מתלוננים שהם משדרים אקטואליה, אבל מקפידים על עיתונות עניינית ולא משתחווים אפיים בפני כל מרואיין ששמו ברק אובמה – דיינו.
אילו היו משתחווים אפיים בפני אובמה ולא רוחשים בוז למראיינים שעושים את אותו הדבר בפני נתניהו – דיינו.
אילו היו רוחשים בוז לעיתון שמשתחווה אפיים בפני נתניהו ולא מנסים להעביר בכנסת חוק שיצר את צעדיו של העיתון – דיינו.
אילו היו מנסים להעביר בכנסת חוק שיצר את צעדיו של העיתון ולא צועקים שסותמים פה פיות לעיתונות ודי עם הפאשיזם – דיינו.
אילו היו צועקים שסותמים פה פיות ולא צווחים בקול גדול שסגירת רשות השידור והקמת התאגיד הם קץ הדמוקרטיה – דיינו.
אילו היו צווחים שחיסול רשות השידור והקמת התאגיד הם קץ הדמוקרטיה, ולא בוכים אחר כך שבעצם חיסול התאגיד והחזרת רשות השידור הם-הם קץ הדמוקרטיה וקץ המדינה וקץ האנושות וקץ כל בשר וכץ וקרסו – דיינו.
אילו נתניהו וכחלון היו מקימים את התאגיד ואז סוגרים אותו ואז פותחים אותו ושוב סוגרים ואז ממזגים ומזגגים ומזגזגים, אבל עושים את זה משיקולים ענייניים – דיינו.
אילו הם לא היו עושים את כל זה משיקולים ענייניים אבל לפחות היו אומרים לנו את האמת – דיינו.
אילו עדרי הפוליטיקאים שהשקיעו את עצמם במשבר התאגיד היו משקיעים חצי מזה בנושאים חשובים באמת – דיינו.
על אחת כמה וכמה שאילו הפוליטיקאים היו עוסקים בנושאים החשובים באמת הם היו עוסקים הרבה פחות בתאגיד, ואומרים לנו את האמת, והחבר'ה הטובים לא היו צועקים כל שתי דקות שהלכה הדמוקרטיה, ולא היו מתרפסים בפני אובמה, ולא דורשים לסגור ערוצים שלא מדברים כמוהם, וכל אחד היה יכול לשדר כאוות נפשו, והשידור הציבורי היה מאוזן באמת, אילו כל זה היה קורה היה פה הרבה יותר טוב.
אבל אז על מה היינו מדברים כל היום, חד גדיא, חד גדיא.
מבצע בר מצווה
את הפינה הזאת אני מקליד ביד אחת, בזמן שהיד השנייה מסדרת את הרשימות הסופיות של סידור השולחנות, יד שלישית עושה הגהה על הדרשה, יד רביעית כותבת תזכורות לקראת שבת, יד חמישית סוגרת את הרוכסן של המכנסיים שבדיוק עכשיו חזרו מהתופרת ויד שישית מנקה לפסח. איך אני עושה את זה? אני לא. יש לי רק שתי ידיים, ברוך השם.
הזמן קצר והמלאכה מרובה, פסח בפתח והבר מצווה כבר יושבת בסלון ומחכה להתייחסות. השאלה היא מה לעשות קודם. לעבור עם הבן שוב על הפרשה? לעשות חזרה על השיר? לבדוק את הסנכרון בין המחשב למקרן כדי שנוכל גם לצפות בסרט שהכנו ולא רק לדבר עליו? לתאם מי ינקה את בית הכנסת בחלון ההזדמנויות הקצר שבין הקידוש של שבת לבדיקת החמץ שאחריה? להתחיל לנקות סוף סוף את המקרר כמו שהבטחתי לאשתי שאני אעשה מספיק זמן לפני פסח כדי שלא נילחץ ברגע האחרון והיא לא תצטרך למכור את הבית לגוי יחד איתי, מה שבכל מקרה מהווה בעיה כי אני לא מובילאיי אז למה שמישהו ירצה לקנות אותי? או אולי לחשוב מחוץ לקופסה, לבצע פעולה נועזת – ולנשום?
מכיוון שיש לי רק שתי ידיים ומכיוון שאין מלאך עושה שתי שליחויות, אני מתחיל לחשוב שאולי אני באמת מלאך. לדעת אשתי אני לא, ראשית מכיוון שאני כן עושה כמה שליחויות במקביל (אין ברירה, הבר מצווה ופסח הגיעו ביחד), ושנית בגלל שמלאכים לא מדברים שטויות.
את הפינה הזאת ייסדתי לפני ארבעה חודשים בערך, מיד אחרי שהעורך עמנואל שילה, ברגע של חוסר תשומת לב, נתן לי לכתוב את העמוד הזה במקום אבי סגל הזכור לטוב. מאז הספקנו להפנים שאכן יש לנו בר מצווה בשבת הגדול, לסגור מקום לאכול בו עם המשפחה בשבת, להתקשר לוודא שהכול סגור, לשמוע מהאחראי על האולם שהוא לא רשם ולא זוכר ובכלל אין לו מושג עם מי הוא מדבר, לחפש מקום אחר, למצוא, לבטל, להמשיך לחפש, למצוא, לסגור, להתקשר פעמיים בשבוע לוודא שזה בסדר ("כן, זה בסדר, לא שוכחים נודניקים כמוך"), לסגור תפריט, לפתוח מחדש, לסגור עוד פעם, ללמוד את הפרשה, להכין דרשה, לסיים מסכת, לצלם סרט, להכין עבודת שורשים, לגלות שמסע פסח נופל בדיוק על היום של הבר מצווה, להילחץ, לשקול להזיז את התאריך, לגלות שהמסע נדחה ביום, להירגע, להמשיך להילחץ בלי סיבה, להתבגר, להזדקן, לארס את הבן הגדול, לתכנן חתונה, ככה בקטנה, וכל הזמן להרים ראש למעלה, לצבוט את עצמנו ולשאול: זה אמיתי? זה באמת קורה? איך זכינו בכל הטוב הזה שנופל בחלקנו מידי אלוקים ואדם?
אז ככה, רגע לפני שעת השי"ן, זמן לומר תודה. תודה לבורא העולם על כל החסדים ועל כל האמת. תודה לכל מי שתומך ועוזר. תודה לחברים המקסימים שנתנו לנו דירות לשכן בהן את המשפחה סתם ככה כי הם נוסעים לשבת הגדול. תודה לאנשים שאני בכלל לא מכיר שקראו את הפינה הזאת ושלחו ברכות חמות ואפילו עצות. תודה לנער הבר מצווה שזיכה אותי בחוויה עוצמתית ועבר איתי תהליך התבגרות משמעותי, אם כי אני עדיין לא מספיק בוגר. תודה לאמא שלו ששואלת אם זכרתי לשלוח בווטסאפ המשפחתי הוראות אחרונות לשבת. תודה שלא זכרת. מודה. אז עכשיו תשלחו לי, אני פשוט חייב לסלוח את הווטסאפ. סליחה, לשלוח. ככה זה כשמקלידים ביד אחת.
מבצע בר מצווה, רגע האמת. הנה זה בא. אעדכן.
לתגובות: dvirshrayber@gmail.com