זוג צעיר דתי-לאומי יעדיף לרכוש רכב לפני מימוש חלום הדירה, ויקופח פעמיים לעומת זוג דומה מהמגזר החרדי | אפשר היה לפתור את הבעיה הדמוגרפית אם משפחות דתיות לא היו חוששות מהוצאות השדרוג לרכב גדול יותר
בגיל 17, בסוף לימודי התיכון, התחלתי ללמוד נהיגה בהרצליה, סמוך למקום מגוריי ברמת אביב. הטסט הראשון סתם את הגולל על שאיפתי להיות נהגת אוטובוס. מיד בצאתי למסלול, הבוחן הניח את ידו על ההגה. הסיבה: ביציאה לכביש לא הקדשתי תשומת לב למראה הצדדית. כך נפסקה קריירת הנהיגה שלי למשך חמש שנים. ואז הגיעה מלחמת לבנון, ואני בהריוני השני, עם תינוק בן שנה ובעל מגויס שלא נראה במשך שבועות שלמים. במהלך תקופה זו הספקתי לעבור טסט וגם לסיים את עבודת הגמר של השנה החמישית ברפואה. מאז ועד היום ביליתי בכבישים תקופה של 35 שנה כפול שישה ימים בשבוע כפול לפחות 100 קילומטרים ביום – אני משאירה לכם לעשות את החשבון – ועייפתי.
עייפתי מהכבישים, וגם הכביש התעייף ממני. בעלי קורא לנהיגה שלי "נהיגה בשיטה עיוורת", ולפעמים הוא אפילו צודק. "את ממש סכנה לציבור", הוא אומר, ואני מהנהנת הנהון עייף.
בתעשייה יש מושג שנקרא תרבות בטיחות. הכוונה היא לכללי בטיחות שמוטמעים על ידי מומחים בהנדסת אנוש, ומבוססים על הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. בעזרת הנדסת אנוש מוטמעות נורמות של עבודה סדירה. המכוניות המודרניות מתוכננות על ידי מכונאים ומעצבים של המפעל, אך גם על ידי מומחים בהנדסת אנוש, כדי שתא הנהג ואביזריו יהיו בטוחים ויעילים ככל האפשר. מהנדסי אנוש מעצבים גם את תא הטייס, כאשר הם שמים דגש על מניעת תקלות שעלולות להיגרם מחוסר תשומת לב או מאיבוד הריכוז.
אמנם עדיין אין תרבות בטיחות בכל בתי החולים בארץ, אך התחום מתקדם בצעדי ענק. מי לא שמע על האקרדיטציה? כל מי שמזדמן למסדרונות בית החולים או מכיר איש צוות כלשהו, מפועל הניקיון ועד המנכ"ל, מתוודע למפלצת הזאת ולהיסטריה הכללית שהיא גוררת בעקבותיה. בתי החולים הם כמרקחה, וכל איש או אישה שעובדים בבית החולים נדרשים לשנן נהלים ולרענן נשכחות. ישנם פרוטוקולים המכוונים לרווחתו ולהגברת בטיחותו של המטופל, כמו הנחיות לזיהוי החולה, לחלוקת תרופות, לחיטוי הידיים ועוד.
ליחידת ההפריה הוזמן צוות של בוגרי חיל האוויר כדי לתדרך ולדייק את עבודת הצוות ביחידה לפי כללים ותחקירים השאובים מעולם הטיס. בין השאר נשאלנו מה המשותף בין רופאים לטייסים. לי, משום מה, עלתה מחשבה על גובה האף… יש שהשיבו שהמשותף הוא הנשיאה באחריות עצומה לחיי אדם, והיו שדיברו על ההכשרה הארוכה והתובענית שנדרשת או על תנאי הקבלה המחמירים. למדנו שהמודל של תחקירי חיל האוויר יכול לתרום מאוד להתנהלות שלנו כרופאים, אלא שאימת אולמות בית המשפט ודמות דיוקנם של עורכי הדין צמאי הדמים עומדים לנגד עינינו תדיר, וכך נמנעת שקיפות מלאה וביצוע תחקיר נקי ומועיל.
בעל הון עם סובארו חבוטה
הבטיחות בדרכים היא בוודאי אם כל היעדים. בציבור היקר שלנו, זוג צעיר בדרך כלל ירכוש רכב לפני שיחלום על אפשרות לרכוש דירה. כשגרים על ג'בל באמצע שום מקום, או ביישוב מרוחק שבו האוטובוס הוא אורח פורח, אין ברירה. ואילו הציבור החרדי רואה כמובן מאליו את העובדה שלזוג צעיר תהיה דירה, אך לעומת זאת הוא ממעט בנסיעה ברכבים פרטיים, כי במרכזים חרדיים שירותי האוטובוסים מותאמים באופן מופלא ליעדי התושבים, עם תחנה מתחת לכל עץ רענן ובית מגורים. מעניין שאחד הקריטריונים לשלילת הבטחת הכנסה הוא דווקא החזקת רכב, ולא בעלות על דירה. בכך האברכים הצעירים תושבי יו"ש והסביבה נחשבים בעיני הרשויות כבעלי הון, גם אם מדובר במציאות חיים של מגורים בקרוואן, חיי פשטות על גבול הסגפנות ובעלות על רכב סובארו מתנחלי שרוט וחבול משנת תרפפ"ו, שזכה לאחר ותק של מאות אלפי קילומטרים להתיידד עם שלושה מנועים שהוחלפו בזה אחר זה.
בעיה נוספת שרובצת לפתחם של נציגי הציבור שלנו וייחודית לבוחרים שלהם, היא הצורך בהחלפת הרכב במקביל לחגיגת הלידה הרביעית, השישית וכך הלאה, עד שטנדר כבר לא מספיק ועושים רישיון לאוטובוס. זוגות רבים שפגשתי חששו להרות את הילד הרביעי, עקב המחיר הכבד שזה ידרוש מהם בהחלפת רכב קטן לרכב גדול יותר. וכך כאמור גם עם הילד השישי. אותי, כרופאת נשים, זה מטריד. אויבינו לא יכלו לחלום על מזימה מוצלחת יותר לצמצום הילודה היהודית מאשר גזירותיה של רשות המיסים. כשהשתתפתי בישיבות של הוועדה לדמוגרפיה העליתי את הנקודה הזאת, אך היא נבלעה בתוך ים הפרוטוקולים יחד עם הוועדה עצמה, שנמוגה בעקבות לחץ בלתי מתון של גורמים הגדושים בשנאה עצמית.
ההגה בידיים הנכונות
בכל גיל רצוי לבדוק אם ההגה נמצא בידיים הנכונות. את חמי הכרתי במשך 17 שנה, אך השנים שבהן הוא היה חלק מחיי היו משמעותיות במיוחד. אלה היו שנות הנישואין הראשונות, שנות הלידות וגידול הילדים. הוא היה הסבא היחיד של ילדינו, והם אהבו אותו עד בלי די. כשאני נזכרת בו, תחושה חמימה, זיכרונות מתוקים וחיוך של נחת מבעבעים ועולים בתוכי. פגשתי אותו מדי בוקר כשאני נוטלת דמים במחלקת יולדות, והוא מגיע לאחר תפילת שחרית בבית הכנסת בשערי צדק, מתבונן בלוח המאושפזות שלצד תחנת האחות ותמיד מזהה יולדת שקשורה למשפחה, אותה שמח לבקר. ואני שמחתי לפגוש את פניו הטובות.
אך תמונה אחת בוחרת לה מקום בשורה הראשונה של אלבום הזיכרונות שלי: האוטו האדום שחמי דוהר בו במהירות מבהילה, כשהגג פתוח לתכול השמיים, הוא מפזם בקולי קולות, והעיר ירושלים צוהלת ושמחה. עד שחמותי היקרה החליטה למכור את האוטו האהוב, כי בכל זאת, קצת מסוכן לחיות במחיצת נהג שודים.
לתגובות: drchana2@gmail.com