החלטת שר החינוך נפתלי בנט שלא להעניק השנה את פרס ישראל באמנות פלסטית, לאחר שחברי ועדת הפרס לא הצליחו להגיע לקונצנזוס על המועמד המוביל, האמן יאיר גרבוז, החזירה את הפרס לקדמת הבמה התקשורתית.
פרס ישראל עלה לכותרות לא פעם, ועמד במוקדן של סערות ושערוריות רבות. התככים והפוליטיקה סביב הענקת הפרס היוו את הרקע ל'הערת שוליים' של יוסף סידר, אחד הסרטים הישראליים הבודדים שהיה מועמד לאוסקר.
מבנט נחסכה הפעם המבוכה שבהענקת הפרס לאמן יאיר גרבוז, עקב חוסר קונצנזוס בוועדת הפרס. מי שלא שפר מזלה הייתה לימור לבנת, שכשרת התרבות נאלצה להעניק את הפרס בשנת 2004 לאמן הפלסטי הלא פחות שנוי במחלוקת, יגאל תומרקין. לאחר שנודעה זכייתו של תומרקין, פרצה סערה ציבורית. לבנת ביקשה מוועדת הפרס לשקול שנית את החלטתה, אך הוועדה סירבה לשנות את החלטתה, ותומרקין קיבל את הפרס מידיה של השרה.
המעמד יכול היה להיחסך אם תומרקין היה מודיע, למשל, שלא ילחץ את ידה של השרה ואת ידו של ראש הממשלה דאז שרון, כפי שעשה שנה קודם לכן האמן משה גרשוני. לאחר שגרשוני הודיע על החלטתו נשלל ממנו הפרס, וסכום הכסף נתרם לעמותה למען אמנים במצוקה.
היו גם כאלו שמצאו דרכים אחרות, אלגנטיות יותר, לסרב לקבל את הפרס. ביניהם היו ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, הרב צבי יהודה הכהן קוק, חוקר התלמוד חנוך אלבק והשחקן אורי זוהר.
תומרקין לא היה הזוכה היחיד שעורר סערה. לאחר שנודעה ההחלטה להעניק את הפרס לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' המנוח, קמה גם כן סערה ציבורית ובמרכזה הביטוי "יודו-נאצים" שליבוביץ' עשה בו שימוש. בעקבות כך החליט ליבוביץ' להצטרף לרשימה המכובדת של המוותרים על הפרס, והמהומה שככה.
פעם אחת בלבד ביטל בג"ץ זכייה בפרס ישראל. היה זה כאשר העיתונאי המנוח שמואל שניצר זכה בפרס. ח"כ דאז אדיסו מסאלה עתר נגד ההחלטה, וטען כי ועדת הפרס לא שקלה את העובדה שמועצת העיתונות הרשיעה את שניצר בהסתה לגזענות. ההרשעה באה לאחר ששניצר כינה במאמר את עולי הפלאשמורה "אלפי משומדים נושאי מחלות מסוכנות". בג"ץ החזיר את הדיון בפרס לוועדה, אך שם כבר לא התגבש שוב קונצנזוס סביב זכייתו של שניצר, הזכייה בוטלה, והפרס לא הוענק באותה שנה. לאחר אותה החלטה כנראה הבינו בבג"ץ עד כמה מדובר בתקדים מסוכן, ועל כן, למרות עתירות חוזרות ונשנות, בג"ץ מעולם לא התערב שוב בנושא.