הרב מנחם פרל. 52. נשוי לנעמה, אב לשמונה, סב לשבעה. גר בנריה. סא"ל במיל', רב שירותי הכבאות וההצלה
התחלה: טבת תשכ"ה, אשקלון. האם הייתה גננת במשך שנים ארוכות וגם מזכירה של 'אמונה', האב – קצין העיר אשקלון והאזור וחוקר סעד, "בודק את המצב הכלכלי של המשפחות אחרי שהבן התגייס. זה היה לפני שהיו קצינות ת"ש".
דור שני: שני ההורים ניצולי שואה. האם הייתה ילדה קטנה בטרנסניסטריה, שהוריה גוועו לידה ברעב ובמחלות, והאב ניצל מאושוויץ וברח פעמיים מתאי הגזים, השתתף בצעדת המוות ושכל הורים, 12 אחים וסבא וסבתא.
דור שני: בבית היו כמה כללים: "לחם לא זורקים, מסיימים כל מה שבצלחת ועד היום המזווה של ההורים שלי יותר מלא משלנו". פרט לכך "לא קיבלתי חיבוק מאבי עד לפני עשר שנים", אז חזרו ההורים ממסע שורשים שהוא הפציר בהם לעשות. "אבי חזר חדש לגמרי". והיה גם מוטו שאליו חינכו בבית: "מי שיעיל, שורד".
עדים במדים: "באחת התקופות שהייתי בצבא לחצו עליי לצאת עם משלחת, בתור רב". אביו התנגד, "הוא לא רצה שאחזור עם טראומה". אחרי בקשות נוספות הוא יצא וגילה עולם. בהמשך גם עבר קורס מדריכי קבוצות לפולין, "זה אצלי בנשמה".
לימודים: ממ"ד סיני אשקלון, "שנתיים או שלוש מעל גלעד ארדן", שהיום הוא עובד בגוף שבתחום שיפוטו. הישיבה התיכונית נבחרה למען העתיד. "אמי רצתה שאהיה מהנדס אלקטרוניקה, שאהיה יעיל". הוא אמנם פירק מכשירי רדיו ובנה מעגלים חשמליים להנאתו, אבל הבחירה התבררה כשגויה. "אני שומר מצוות על אף השנים שם. בעיניים שלי, האווירה והר"מים שהגיעו מרקע חרדי לא נתנו מקום לחברתיות, ליצירתיות או לחקר". ואז הוא מצא דרך למרוד.
המרד: "כשהייתי בכיתה י"א הוקמה תנועת התחייה. הצטרפתי מיד. שנה אחר כך, בוועידת התנועה, הייתי נציג הנוער". בתחילת השמינית הוא החליט להקים תיכון, ישיבה תיכונית ואולפנה בחבל ימית. "הצלחתי חלקית", כלומר ישיבה באופירה ואולפנה בימית. "ברגע שהישיבה הוקמה, עברתי לשם".
שבי חברון: הרב אבינועם הורוביץ, שרצה לפתוח ישיבה בעיר האבות, נסע לגייס תלמידים מהישיבה באופירה. "הוא חשב שאם יש משוגעים שהגיעו לשם, אלף קילומטר מתל אביב, הם בוודאי יגיעו גם לחברון. והוא צדק". במחזור הפותח היו תשעה תלמידים, שישה מהם מהישיבה באופירה.
ימים ראשונים: "לא ידענו איפה נלמד. בית רומנו, שבו שוכנת הישיבה, היה אז בית ספר של בנות ערביות". ראש הישיבה הרב משה בלייכר "היה אז בן 28, דמות מאוד כריזמטית". הר"מ היה הרב חיים גנץ, היום ראש הישיבה הגבוהה בתל אביב. רוב היום הייתה למידה אינטנסיבית. הזמן היותר נינוח היה בערב, לפני שחזרו לבית המדרש ללילה. "היו ארוחות ערב ארוכות וטיילנו בחברון, בכולה".
צה"ל 1: גולני. "עברתי את כל המיונים לטיס, אבל אחרי שטעמתי מהישיבה, רציתי ללמוד תורה". הכומתה החומה לא הייתה נחלתם של הרבה דתיים: "היו איתי בפלוגה רק עוד שניים". אחרי תקופה הוא נפצע, נלחם להעלות פרופיל, אבל סיים את השירות כעבור פחות משנה. הוא חזר לשבי חברון לארבע שנים נוספות.
החצי הנשי: את ההיכרות עם נעמה בישל הרב אבינועם הורוביץ. "היא הייתה אצלם בבית בראש השנה, והוא הזמין אותי לארוחת צהריים. הבנתי שזו לא הזמנה תמימה". נעמה הייתה מורה, וכיום היא מדריכת טיולים וגם רפלקסולוגית.
הברכה: שמונה ילדים. תמר, בת 26 נשואה+3, עוסקת בחינוך מיוחד, גרה בחפץ חיים. יוסף חיים, נשוי+1 לומד בכולל שקשור למרכז הרב, גר בירושלים. אריה יהודה, נשוי+2, מנכ"ל 'הקול היהודי', למד תסריטאות וצילום, גר בנחם. עובד, נשוי+1, משרת בצבא קבע, נציג הרבנות בדו"צ ומנהל לשכת הרבצ"ר, גר בנריה. ישי, תלמיד שיעור א' באלון מורה. נפתלי, תלמיד שמינית בישיבה ביצהר. תהילה בכיתה ב', ושירה אמונה בגן חובה.
מסע הישיבות: אחרי הנישואין במסגרת חישוב מסלול מחדש החליטו בני הזוג לעלות לירושלים. הוא למד במרכז הרב, ואז בכולל מרץ, משם עבר ללמוד בכולל הדיינות בפסגות. "בשלב מסוים נעצרתי גם מסיבות כלכליות, וגם בגלל שאהבתי ליצור וחיפשתי להביא את זה לידי ביטוי".
צה"ל 2: הוא חזר לקבע ברבנות הצבאית, "אבל מהר מאוד הבנתי שיצירתיות לא תהיה לי שם". אחרי קרוב לשנה הוא פרש, הספיק להיות ר"מ במעלה חבר ורב היישוב, לימד בישיבת קריית ארבע וגם הקים גרעין תורני באשקלון, "כשעמד על הרגליים, העברתי אותו הלאה". הקים את מכון 'תאומים' – תורה, אמונה ומדעים במעלה חבר "לבוגרי ההסדר בקריית ארבע שלמדו הנדסה". ואז "הרב ישראל וייס נתמנה לרב הראשי לצה"ל, וביקש שאהיה ראש תחום הלכה".
צה"ל 3: לפי הפרוטוקול של צה"ל הדרגה שלו לא הייתה מספיק גבוהה בשביל התפקיד, "אז דרור ויינברג שהיה מח"ט יהודה אמר לי: בוא תהיה רב החטיבה ואחר כך תעשה מה שאתה צריך בתל אביב".
ראש בית מדרש להלכה: "הקמנו אותו כדי לעסוק בהלכות צבא. יש הרבה שאלות שאי אפשר לקבל עליהן תשובה בשולחן ערוך. הרב גורן חידש הרבה, אבל עדיין לא כיסה את כל התחומים".
הרבנות הצבאית: למרות שהיום לכל אחד יש את הרב שלו, יש לבית מדרש כזה חשיבות. "כשרב מהישיבה משיב על שאלה, יש כאן רצון מבורך אבל לפעמים יוצאת מכאן תקלה גדולה". הרב מהישיבה "לא מכיר את ההקשר והחשיבות של תרגיל שמתחיל בלילה ונגמר בצהריים ולא יכול לענות אם לעצור ולהניח תפילין", ולכן "אם יש לחייל שאלה אזרחית, שישאל את מי שהוא רוצה, אבל כשזו שאלה שהמציאות הצבאית משפיעה עליה, שישאל את רב היחידה".
8200: במשך שנה וחצי היה רב היחידה. כאן השאלות היו דומות אבל אחרות. "למשל, אם מאזינים למישהו שאין לנו איתו סכסוך צבאי, אבל ההוראה היא להעביר ולהקליד כל ידיעה שמתקבלת ממנו. האם מותר לחלל על זה את השבת?".
כיבוי אש: במסגרת הרפורמה בשירותי הכבאות נקבע כי ימונה רב לארגון. לפני שלוש שנים וחצי הוא נבחר. "התחלתי להכיר את מערכת הכבאות ואת הצרכים שלה, לקבוע נהלים של תקנות, כשרות, חגים וכבוד האדם וזה לא פשוט". כדי לקבל החלטות כאלה צריך "לדעת הלכה, להכיר את תורת הלחימה של הכבאות, וגם להכיר את הציוד הטכני".
שליחות לאומית: משמעות התפקיד נחלקת לשניים: "אלפיים שנה לא היה לנו כיבוי אש. עד היום לא נכתבו תקנות מסודרות בנושא. גם אם תהיה כאן מדינת הלכה כיבוי האש יעבוד 24/7, וצריך לראות מה הכללים שיאפשרו את זה. אנחנו לא רוצים שכיבוי האש של מדינת ישראל יהיה כמו זה של ארצות הברית".
טיפול פרטני: המישור השני הוא מול המפקדים והכבאים בתחנות, "שכל אדם שומר מצוות יוכל להיות כבאי בלי להתחנן על נפשו". המעניין הוא ש"ככל שיורדים בדרגות, אנשים יותר פתוחים לשמוע".
ההמלצה: "מי שהוא חלש אופי שלא יבוא למקומות מסובכים, כי הנפילות יצטברו אצלו לתסכולים". הוא מחפש "אנשים גיבורים. כאלה שמצד אחד רצים ראשונים לכל משימה ומצד שני יודעים לומר עד כאן".
השאיפה: שיצטרפו למערך עוד חמישה-שישה רבנים, "כדי שנוכל להגדיל את היקף ההשפעה".
אם זה לא היה המסלול: "אולי מדע באקדמיה ובהדרכה בתחום הטבע".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: קם לפני שש "בלי שעון מעורר". בדרך כלל מקווה, תורה ותפילה "בסדר משתנה", ויציאה לעבודה. "השבוע מתחלק בין המשרד בראשון לציון והתחנות בשטח".
מוזיקה: מעט. הדרכים מוקדשות לשינון או האזנה לשיעורים. אם בכל זאת אז "אברהם פריד או שירי ארץ ישראל של פעם".
שבת: "ה‑המצאה של העם היהודי". זמן טוב להתרעננות ולמשפחתיות, "אנחנו כמעט לא נמצאים רק עם שתי הקטנות. בשבת האחרונה היו אצלנו כולם כולם".
אוכל: משתדל "טבעי ובריא. בבוקר שותה שייק פירות שמחזיק עד הצהריים". לרוויה.
פנאי: "אני דוחף אותו עם מרפקים בתוך הלו"ז. סוגר לי שעה כדי ללמוד על פולין ונושא השואה". ויש גם טיולים, "כשאשתי מכינה מסלול חדש, אני יוצא איתה להכנה".
אחזקת הבית: "שם את הכלים במדיח", או במילים אחרות "יש לי אישה נהדרת".
מפחיד: "דלילות המשילות שפוגעת במרקם החברתי בישראל". לדוגמה, "לפני 30 שנה לא פחדנו להסתובב בחברון, היום כן". גם בתוך החברה הישראלית עצמה "פעם רצח היה מאוד נדיר. היום פחות".
דמות מופת: "אבי". הוא חווה כל כך הרבה קשיים ובכל זאת "לא ויתר לעצמו בכלום". גם היום כשהוא בן כמעט 90 "הוא נוהג לבד, עובד בגינה ועצמאי".
משאלה: "שברגע שארגיש שמיציתי את מה שאני עושה בכבאות, שתהיה לי את הסביבה התומכת כלכלית-חברתית כך שאוכל לשבת ללמוד ולחקור".
כשתהיה גדול: במידה רבה השאיפה היא "לחזור לספסל הלימודים בתורה ולא רק", וגם "לעסוק ככל יכולתי בהנחלת זיכרון השואה מזווית יהודית".
ofralax@gmail.com