לפי אמירה ניהולית שחוקה אך נכונה, אחריות לא מקבלים אלא לוקחים. גם מדינת ישראל לא קיבלה עצמאות, אלא לקחה עצמאות. המלחמה העיקשת לעלייה, להקמת היישובים, להגנה, לפיתוח הכלכלה והחברה, והלחץ של המתנחלים הראשונים על ארצות הברית ומדינות אחרות להצביע בעד החלטת האו"ם, הן פעולות של עצמאות. עצמאות, כמו אחריות, היא לא פעולה חד-פעמית, אלא תכונה ושאיפה מתמשכת.
אחרי מלחמת העולם השנייה נראה שהעולם הבין את מגבלות הכוח. יפן הייתה אחת הראשונות להבין זאת בדרך הקשה. ההחלטה האסטרטגית שלה הייתה להתעצם באמצעות בניית כלכלה חזקה, לבסס קשרים מסחריים עם העולם, וליצור להם פוזיציה של נוכחות חשובה.
צפון קוריאה כיום, כמו ברית המועצות לשעבר ורבות מהעריצויות הערביות, ניסתה לבסס מעמד עולמי חשוב על ידי התעצמות צבאית. גם סין עשתה זאת בעבר. זה היה נכון בעידן של הכלכלה הישנה והרבה פחות נכון כיום. ההתעצמות הכלכלית חשובה מאין כמוה, לצד עוצמה צבאית. עוצמה צבאית בלי כלכלה חזקה היא כמעט חסרת משמעות.
אפשר להרחיק לכת עוד יותרו ולהראות שלמעשה שווי החיים של האזרח בא לידי ביטוי בתוצר לנפש. במדינה שבה התוצר השנתי הגולמי לנפש (תל"ג) הוא מאות דולרים או פחות, המדינה לא עושה מאמצים גדולים להציל חיים. ככל שהתל"ג גבוה יותר, נראה מתאם במשאבים שהמדינה משקיעה בהצלת אזרח שנמצא בסכנה, בשבי או במקרה של מחלה. המתאם ברור גם בתחום החינוך, הבריאות, איכות הסביבה ועוד. חשוב להבין את זה כדי להבין שצמיחה ושגשוג אינם חשובים רק כדי להשיג מכונית חדישה יותר או בית מרווח יותר, אלא כדי לממש את קדושת החיים עצמם – לחיות.
ביום העצמאות ה-69 לישראל יש לנו הרבה על מה להודות ולהתבשם. בעשור האחרון בלבד התוצר לנפש גדל בכמעט 50 אחוזים לכדי יותר מ‑37 אלף דולר. גם השכר הממוצע במשק זינק ב‑33 אחוזים בעשור זה והאבטלה צנחה, במקביל לגידול משמעותי בשיעור ההשתתפות בעבודה. יחס החוב-תוצר של ישראל הצטמצם לכדי כ‑60 אחוזים אחרי שנים שבהן הוא היה כפול מכך. שורה של מדדים נוספים מצביעים על הדרך היפה שעשינו ועל הפוטנציאל האדיר הטמון בנו.
כמו תמיד הסכנה היא שאננות. המחשבה שעצמאות הוא אירוע בעברנו שניתן לנו בלי סייגים. עיקר המאבק לעצמאות כיום הוא מאבק פנימי. ישראל שבויה בידי ועדים אימתניים שיצרה בעצמה, בידי מנגנון ציבורי גדול מדי, בזבזני ולא יעיל דיו. מאות רשויות מקומיות למדינה קטנה, הסתדרות המונעת חופש תעסוקה, בנקים לא תחרותיים, ובעיקר מנגנון כושל לניהול קרקעות ורישום נדל"ן. כל אלו, לצד ההססנות המתמשכת של ישראל לעצב את גבולותיה ולהחיל את ריבונותה, הם האתגרים שלנו.