כל הלילה לא יכולתי להירדם מרוב לחץ. בבוקר היה צפוי לי תור אצל רופא השיניים, תור לא נעים במיוחד. יש לי שן בולטת ועקומה שהרופא גזר שחייבים לעקור אותה, אחרת היא תעקם גם את השיניים שלידה. כבר כששמעתי את המילה "עקירה" התחילו כל השיניים לרעוד לי בפה מרוב פחד, וככל שחלפו הימים דאגתי רק הלכה וגברה.
אבא ניסה להרגיע אותי והסביר שזה לא ממש כואב בזמן העקירה, כי הרופא עושה הרדמה "וזה כאילו שהפה שלך הלך לישון והוא לא מרגיש כלום". אבל הדמיונות שלי על רופא עם צבת ענקית שעוקר לי שן חזרו לי בחלומות מדי לילה.
בבוקר הלכתי יחד עם אבא לרופא השיניים. הרופא חייך וניסה גם הוא להרגיע אותי, ואפילו הבטיח לי "בניגוד לחוקים" סוכרייה ענקית בתום הטיפול. נשכבתי על הכיסא והרופא הפנה את תשומת ליבי למסך שהיה על התקרה ושידר איזה סרט מצויר שאמור להסיח את דעתי. ניסיתי להתרכז, אבל כשהרופא התקרב אליי עם מכשיר מוזר בקושי התאפקתי שלא לצרוח. חצי דקה אחרי זה הרגשתי שאני נרגע, וכשהרופא הכניס את היד לפה שלי, באמת שלא הרגשתי כלום.
לא יודע כמה זמן עבר, אבל באיזשהו שלב הרופא הכריז: "והנה השן שלך בחוץ!" והראה לי משהו קטנטן שהיה לו ביד. ניסיתי לענות, אבל הפה שלי לא ממש הצליח לזוז מרוב מכשירים. כשסיימנו הרגשתי כאילו ירד ממני מטען של שני טון לפחות. זהו, העקירה מאחוריי ונשארתי בחיים. "יכול להיות שבעוד כמה שעות, כשההרדמה תעבור, יהיו לך קצת כאבים ואולי יהיה לך קשה לדבר, אבל זה יעבור, אל תדאג", עודד אותי הרופא בטפיחה על השכם.
גם הפעם הרופא צדק: הכאבים התחילו כמה שעות אחר כך, ואמא מיהרה לתת לי את משככי הכאבים שהרופא נתן. אבל הבעיה היותר חמורה הייתה שלא הצלחתי לדבר. מי שמכיר אותי יודע שאני לא מסוגל לשתוק למשך יותר מעשר שניות. פתאום לא יכולתי להוציא הגה במשך כמה שעות תמימות, אתם יודעים כמה זה קשה? למשל, כשאחי הקטן לקח לי את הכדורסל בלי רשות, לא יכולתי לגעור בו שלא יעז לעשות את זה. כשחבר שלי בא לבקר וביקש שאעשה לו את החיקוי האהוב עליו של המורה הקשיש להיסטוריה, לא הצלחתי להתחיל אפילו. כשאחותי הגדולה ניסתה לשכנע אותי שנלך לבקר את דודה מרים, לא יכולתי לספר לה בפעם האלף שלדודה מרים יש שאלות מעצבנות ועוגיות יבשות ולכן אני בכלל לא אוהב לבוא אליה. כל הפנטומימה שניסיתי לעשות כדי להסביר למה אני לא בא, נתקלה בפרצוף לא מבין לחלוטין של אחותי. אז תנחשו מה? בלי שהיה לי תירוץ משכנע לא נותרה לי ברירה אלא ללכת איתה. בסוד, אני חייב לומר שלא היה כזה נורא. דודה מרים אפילו נתנה לי מיץ לימון קר ומיוחד שהיא מכינה, שהקל קצת את הכאבים במקום של העקירה.
חלפו יומיים. אני נאלצתי לשתוק, ולמרות הרבה דברים שהכעיסו אותי, לא אמרתי כלום. התרגלתי לא לענות, וגיליתי שבעצם לפעמים הרבה יותר נעים לשתוק ולא להגיב על כל דבר. לאט לאט הכאבים בפה חלפו וגם הצלחתי להניע אותו בחופשיות. המילים החלו לזרום מהפה מחדש בקלות יתרה. עניתי לחברים, דיברתי עם האחים, ופתאום שמתי לב שהיו הרבה מילים שיכולתי לחסוך מעצמי ומהם, לטובת כולנו. דוקטור, חשבתי בלבי, אפשר לעקור עוד שן?