משה (מושקו) מושקוביץ חגג את הכרזת המדינה עם המעפילים במחנה המעצר בקפריסין, אבל בו זמנית התאבל על נפילת יישובי גוש עציון שאותם הקים
משה (מושקו) מושקוביץ – ראש מועצות שפיר ואפרת לשעבר,
ממייסדי ישיבת הר עציון וממחדשי היישוב היהודי בגוש עציון,
נולד בשנת תרפ"ה (1925) בצ'כוסלובקיה
באותם ימים היסטוריים של טרום הקמת המדינה, היה משה מושקוביץ בן ה‑22 שליח במחנות המעצר בקפריסין. "המעפילים שגורשו מהארץ בכוח הזרוע על ידי השלטון הבריטי הובאו למחנות המעצר באי השכן קפריסין", הוא מסביר, "הבריטים אפשרו לסוכנות היהודית לשלוח שליחים כדי להקל מעט את המצב במחנות. אנחנו כשליחים עודדנו את רוחם של המעפילים. הראינו להם שהיישוב העברי שותף איתם בשעה הקשה, ניסינו להקל על התנאים החומריים שלהם והכנו אותם לקראת העלייה לארץ על ידי לימוד השפה העברית, ידיעת הארץ ועוד".
על פי התוכנית המקורית נשלח מושקו למחנות המעצר בקפריסין לשלושה חודשים בלבד, אך לבסוף נשאר שם שנה וארבעה חודשים. מאחור הותיר אישה ותינוקת קטנה. "כחבר ההגנה נשארתי במחנות בפקודה. וכל זאת בעת שאשתי נשארה לבדה בקיבוץ בגוש עציון כלוחמת ובתי הבכורה, רק בת שבעה חודשים, נלקחה לירושלים עם כל ילדי גוש עציון. את כל זאת לא ידעתי באותם ימים. הקשר עם הארץ היה רופף". התנאים הפיזיים במחנות היו לא קלים, הוא משתף. "היה מחסור גדול במים ובאוכל. בסיוע של הג'וינט הצלחנו לשפר מעט את המצב. סיפור מחנות המעצר הוא פרק כואב מאוד בהיסטוריה שלנו. אנשים לא יודעים, אבל היו בקפריסין 56 אלף מעפילים יהודים, פליטים שכבר חלמו להגיע למנוחה ולנחלה. אבל הם לא נשברו, כמו שכתוב: 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'".
היישובים שמחוץ למפה
משה (מושקו) מושקוביץ נולד בשנת 1925 בצ'כוסלובקיה להוריו צבי ודבורה ז"ל. "אבא היה ציוני ועם עליית הנאצים לשלטון החליט שחייבים לעזוב הכול ולעלות ארצה". הם קבעו את ביתם בתל אביב. הוא למד בתיכון במקווה ישראל, "כי רציתי להיות חקלאי". בשנת 1942 הקים עם חבריו במקווה ישראל את הגרעין הקיבוצי משואות. "חלמנו על יישוב הארץ". בשנת 1945 עלה הגרעין לקרקע בסמוך לכפר עציון. "הגענו לשם וראינו אדמת טרשים, רוחות מנשבות וסביבה עוינת של ערבים. ניסו לשכנע אותנו לעלות להתיישבות חרף התנאים הקשים והחלטנו ללכת על זה. היינו כארבעים חברים. מהמוסדות הודיעו שרוצים לקרוא ליישוב לכבודו של הרב יצחק הרצוג. בשילוב עם שם הגרעין שלנו היישוב נקרא משואות יצחק. היינו שם במשך שנתיים וחצי עד פרוץ מלחמת העצמאות, שהייתה מלחמה קשה ואכזרית ונהרגו בה 250 חברים", הוא אומר בקול רועד למרות השנים הרבות שחלפו.
עוד קודם, בשנת 1947, יצא כאמור למחנות המעצר בקפריסין כשליח ונרתם לסייע לפליטים יהודים חסרי בית. בכ"ט בנובמבר של אותה שנה הבשורה על החלטת האומות המאוחדות עשתה לה כנפיים במחנה המעצר. "כולם מאוד התרגשו ושמחו לשמוע את הבשורה. האנשים התחבקו והזילו דמעה. המעפילים היו משוכנעים שכבר למחרת ייתנו להם לעלות לארץ. אבל לא רק שלא נתנו להם להיכנס, אלא שהשלטון הבריטי החליט מאז לא לאפשר לצעירים יהודים לעלות כדי לא לחזק את כוחות ההגנה של היישוב. זה הוביל לתסכול גדול בקרב המעפילים. הייתה מאז רוח דיכאונית, כי לא ידעו מה יילד יום", הוא נזכר. "גם אני התרגשתי מהחלטת האו"ם, למרות שראיתי את המפה המדוברת של החלוקה ושמתי לב שיישובי גוש עציון ממוקמים דווקא בתחומי המדינה הערבית”.
מה חשבתם אתה וחבריך באותו שלב? שתישארו בכל מקרה בגוש עציון או שתעברו לשטח היהודי?
"בא אלינו אחד המנהיגים מהוועד הלאומי לכנסת ישראל ואמר: 'אתם תחיו שם ותשמחו במדינה העברית'. כולנו חשבנו להמשיך לחיות שם. אז עוד הייתה התמימות שמדינה ערבית תאפשר ליהודים לחיות תחתיה", הוא מחייך חיוך מריר.
כמה חודשים אחר כך, בשעות הגורליות של הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח, הוא האזין לחדשות מהארץ דרך מקלט הרדיו של האנגלים. "הקשבנו כולם יחד לחדשות המרגשות. בישרו על ההכרזה של בן גוריון. ישבנו מרותקים לרדיו. בהמשך הודיעו שיישובי גוש עציון נחרבו. לאט לאט הגיעו הידיעות הקשות ופשוט נשברתי. ברחתי מהרדיו, רצתי לחדר ופרצתי בבכי גדול. זה היה בלתי נתפס. לא ידעתי מה שלום חבריי, מי חי ומי לא, לא ידעתי מה קורה עם אשתי ועם הבת שלי. אלו היו ימים לא פשוטים של חוסר ודאות ודאגה גדולה".
לארץ שב רק בינואר 1949, עם סגירת המחנות. "בארץ פגשתי את אשתי ואת הבת שלי. בשלב ראשון עזרתי לטפל בנשים ובילדים של משואות יצחק במחנה הזמני שהוקם בשבילם ליד יפו. הבחורים שלנו שנותרו בחיים היו בשבי. אחרי עשרה חודשים שוחררו השבויים וקיבלנו אדמה להקים בה יישוב חדש במקום זה שחרב", הוא נאנח. "עלינו על הקרקע במרכז שפיר. הייתה אדמה טובה, מים בשפע ומקום יותר שקט ובטוח". כאשר נוסדה המועצה האזורית שפיר בשנת 1952, הוא מונה לעמוד בראשה. "התחלנו במועצה עם חמישה יישובים והתפתחנו ליישובים מכל הסוגים והעדות. בנינו מוסדות חינוך ותרבות וחיינו יחד".
העיר הראשונה
קרוב לשלושה עשורים עמד בראש המועצה האזורית שפיר, ובהם פיתח וקידם את האזור. "עם סיום מלחמת ששת הימים שוחררה ירושלים עיר הקודש ושוחרר גם גוש עציון", הוא מספר בהתלהבות. "באתי בהצעה לחבריי: 'אנחנו נשארנו בחיים ואנחנו מחויבים לחברים שנפלו על אדמת הגוש – בואו להקים שם מחדש חיים יהודיים'". חבריו, שכבר קבעו את ביתם מחדש ושיקמו את חייהם, התקשו להצטרף להצעה. אף על פי כן, מושקו לא היסס והחליט לפעול בכוחות עצמו. את תפקידו כראש המועצה האזורית שפיר סיים ועבר למשימה הבאה: השבת חיים יהודיים שוקקים לרחבי גוש עציון. "התמקדתי בפיתוח ובניין הגוש. בשלב הראשון הקמנו את ישיבת ההסדר הגדולה הר עציון ובהמשך את היישוב אלון שבות. תודות לראשי הישיבה הרב יהודה עמיטל והרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שהיו מאורי הדור, הישיבה גדלה והתפתחה", הוא מציין בהערכה.
בהמשך סימן את היעד הבא: הקמת יישוב עירוני ופורח בגוש. "חשבתי שבשלה השעה להקים עיר. לקח עשר שנים מהיום שפניתי עם ההצעה ועד שנכנסו הראשונים למגורים באפרת". שם גם שימש כראש המועצה הראשון במשך ארבע שנים. "מאז גוש עציון לא הפסיק להתפתח ולצמוח לתפארת". בהמשך שימש כחבר הוועד המנהל של אוניברסיטת בר-אילן וכיו"ר עמותת מכללת שערי משפט ואף זכה בפרס מוסקוביץ' לציונות.
70 שנים למדינה, שהיית בין מייסדיה. מה צופן לה העתיד?
"אני אופטימי. זכינו להיות בדור גאולה, שהלוואי ונהיה ראויים לו. דור שעבר משואה לתקומה ומחורבן לגאולה. לא הייתה תקופה בהיסטוריה של העם היהודי ששטח כה גדול היה בשליטה יהודית בארץ ישראל. לא הייתה עוד תקופה מאז ומעולם שהיו בה כל כך הרבה לומדי תורה בארץ ישראל ומאות יישובים יהודיים פזורים ברחבי הארץ. אז יש צללים, ברור שיש, אנחנו עדיין בראשית הדרך – אבל אנחנו בהחלט בדרך הנכונה".