חג מתן תורה מגיע, וממש לכבודו התבשרנו על מחקר חדש ומאוד לא מעודד: למרות הילודה הגבוהה, הציבור הדתי-לאומי לא גדל. למה ומדוע? לטענת עורכי המחקר הסיבה היא ש‑46 אחוזים ממי שגדלו בבית דתי נוטשים את הספינה, רובם הופכים מסורתיים או חילונים ומיעוטם הזעום מתחרדים.
האמת? תוצאות המחקר הזה נראות לי ממש מוזרות. במחוזות שאני מסתובבת בהם בשלושים השנים האחרונות, הייתי אומרת שהמצב בדיוק הפוך. מספר הישיבות התיכוניות, האולפנות והישיבות הגבוהות גדל פלאות, ולילדים של מי בדיוק הם נועדו? כשהייתי נערה הגענו לחיפה בטיול של השבט, ולא הצלחנו לאתר פיצרייה אחת כשרה לרפואה. היום יש רשימה ארוכה של מקומות כשרים – סימן לציבור משמעותי שדורש אותם. מוסדות כמו הטכניון מלאים סטודנטים דתיים, ובאופן כללי, כמעט בכל מקום שתגיע תראה חובשי כיפות סרוגות. ברור שיש דתל"שים ונושרים וילדים שבוחרים לחיות ברמה דתית שונה מהוריהם, אבל בציבור המוכר לי, והוא לא קטן, האחוזים רחוקים מאוד מלהיות כמעט מחצית. אני יודעת שזה לא מדעי, אבל קשה לי להיפטר מהתחושה שיש כאן גורמים שלא נלקחו בחשבון.
בכלל, היום ההגדרות מעורפלות יותר. שמעתי שבנוסף לדתל"שים, למשל, יש גם דתל"פים, שהם דתיים לפעמים. אין לי מושג מה הרציונל בזה, אבל זה קיים. וגם ברור שלא כל מי ששולח את ילדיו לחינוך דתי מקפיד על קוצו של יו"ד. אצלנו ביישוב יש משפחות רבות שנוסעות בשבת, שומרות כשרות ושולחות את הילדים לממ"ד. איך הם מגדירים את עצמם? ועל מה יקפידו ילדיהם הבוגרים? שאלה.
אולי יש גם הבדלים בנושא הזה בין סרוגים למיניהם. הייתי שמחה לקרוא מחקר שמנתח את דתיותם של הילדים לפי מידת ההתחייבות של הוריהם להלכה, ואולי גם לפי מידת הפתיחות בבית. אגב, אני לגמרי לא בטוחה מה היה מתקבל. הקפדה יתרה שגוררת אווירה חינוכית מעיקה יכולה דווקא לדחוף ילדים החוצה. ובכל זאת, הניחוש המושכל שלי הוא שככל שהתורה מוצגת בבית כתורת חיים, ולא כתחביב או כשיוך סוציולוגי, הילדים ייקחו את העניין יותר ברצינות. אבל זאת באמת רק השערה.
שוטרים וצדיקים
השבוע, מורדי קרשנר שלח לי קישור לסרטו "מאמינים במשטרה". הסרט מרתק, אבל אני מודה שהיה לי קשה לצפות בסצנת הפתיחה שלו. לא בגלל שיש שם חלקי גופות או חוסר צניעות מופלגת – חוסר הנעימות נגרמה מניסיונותיו של יהודה, שוטר מתנחל מהזן הצדיקי, להתמודד עם חבורת שיכורים מלגלגים ומקללים. הערסים המבושמים התבייתו מיד על המראה הדוסי, כיפת הענק והפאות המסולסלות, ואחרי ניסיונות כושלים לשכנע אותו שגם הם יהודים טובים פצחו סביבו בריקודי "הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך". בצפייה חוזרת הבחנתי כמה יפה תפקד השוטר המתחיל, אך בכל זאת, לא יכולתי להתגבר על המחשבה הראשונית שהעלתה בי הסיטואציה ההזויה: מה לילד טוב סוסיא ולביבי עולם הפשע?
ההתנגשות בין העולם הדתי וערכיו ובין עבודתו של השוטר עומדת במרכז הסרט, ומדובר בעניין לא פשוט בכלל. הנה כמה דוגמאות: עבודה בשבת, משמרות לילה עם שוטרות ופינוי האח מהמאחז שעל הגבעה. שלא נדבר על המגע היומיומי עם אלימות ושפת רחוב, סמים וזנות, עניינים שרחוקים מעולמו של הדתי הממוצע כרחוק דרום תל אביב מקריית משה. גם נשות השוטרים מתקשות לעכל את מקום העבודה החדש של בעליהן. אשתו של יהודה באה לבדוק עם מי בעלה עושה משמרת לילה, ובינה לבין השוטרת מתפתח שיח חירשים על מקומה של האישה ואיך באופן כללי אמורים להיראות היחסים בין המינים. הרעיון של זריקת חבורת חובשי כיפה תמימים לתוך התסבוכת הזאת נראה מופרך. למה להכניס ראש בריא למיטה חולה?
אבל כששומעים את נחי אייל, הכול מובן. בנו של אייל הוכה בראשו באַלָה באירועי עמונה ונפצע קשה, ולאחר תקופה של כעס גדול החליט נחי לקחת את החוויה למקום בונה ומתקן. בעזרת הרב רמי ברכיהו הוא יזם את פרויקט "מאמינים במשטרה", מתוך רצון לשנות את האווירה ומצבת כוח האדם בגוף הבעייתי משהו שנקרא משטרת ישראל. הסרט עוקב אחרי שלושה חניכים במחזור המתגייסים הראשון, על שלל ההתלבטויות והקשיים שלהם, ואם כיום גויס כבר המחזור החמישי, כנראה שמדובר בהצלחה. עיתון 'הארץ', בכל אופן, לא ממש מרוצה, מה שמראה שהחבר'ה הולכים בכיוון הנכון.
בין שמיים לארץ
העבודה המשטרתית היא אולי מקרה קיצון, אבל האמת היא שעבודה בתחומים רבים מספקת דילמות אמוניות ותורניות. הרופא הדתי יכול להסתבך בשלל בעיות אתיות דתיות, וגם הפסיכולוג, עורך הדין, העיתונאי והבנקאי. גם מתנדב מד"א חרדי מוצא את עצמו מול מראות שבוודאי לא היה נתקל בהם בבית המדרש. בקיצור, כמעט כל מי שעוזב את הסטנדר ויוצא אל החיים נתקל בשאלות וקושיות, אך היופי הוא שיש להן תשובה. הרי מיד אחרי פרשת יתרו, עם הקולות והברקים והאורות הרוחניים, מגיעה פרשת משפטים עם הגנבות והקטטות ושאר ההתנהגות הקלוקלת. לשם התורה לוקחת אותנו – אל תוך החיים הארציים והחומריים, ובמקום הלא מושלם הזה היא רוצה שנתקן ונשפר ונעלה את העולם איתנו.
אז שנזכה בחג מתן התורה הזה להכניס את התורה כמה שיותר לתוך הבית, לתוך השיח היומיומי עם בן הזוג, עם הילדים, עם עצמנו. שתחלחל עמוק בתוכנו, כך שנוכל לקחת אותה לכל משימה שתקרא לנו.