שאלת השאלות בעניין הזוגיות היא מדוע זה לפעמים קשה וכואב. השאלה נובעת מציפייה שהיא משאת נפש עמוקה שהכול "ילך חלק" ובלי פשרות כואבות. אם נתבונן לעומק נראה שציפייה זו היא מוזרה, והיא עומדת בסתירה גמורה לאופן שבו אנו מתנהלים בנושאים משמעותיים אחרים בחיינו.
רכישת מיומנויות שונות של חיים כרוכה בהתמודדות עם קשיים, ובהקצאת זמן לכך. כאשר אנחנו רוצים לרכוש מקצוע, ולהיות טובים בו, כאשר על הפרק לא עומדת פלישה לעומק הנפש אלא פרנסה, אנו מראש מוכנים להשקיע בכך זמן, מחשבה וכסף. אם כן, מדוע בעניין הצלחת הזוגיות אנו משנים את גישתנו ומצפים שזה "יזרום בטבעיות"?
הבה נבין שחלק מייעודה של המערכת הזוגית, הוא להוציא את הבעיות של האישיוּת החוצה ו'לדרוך' על המקומות בהם אף אדם לא דרך. לאדם שאינו בזוגיות יש יותר אפשרות להתנתק מן העולם, כאשר העולם מפריע לנוחות שלו. הוא אינו חייב לטפל בילדים מציקים, ואינו חייב להיענות לדרישות של בת זוג עם צרכים. הוא יכול להיכנס לחדרו, לסגור את הדלת ולשמוע מוזיקה. האם הוא הרוויח מכך? הוא הרוויח הכנה לשלב הבא.
אנחנו נולדים חסרי זוגיות כדי שתהיה לנו יותר אפשרות להתנתק מן העולם ולהתכנס בעצמנו. תכונה זו נחוצה כדי שכל אחד יתרכז בעצמו, יבנה את עצמו, ויממש את הפוטנציאל האישי שלו, כהכנה לשלב הבא: חיים עם בת זוג. זוגיות גורמת לאדם לעבוד עבור גורמים שהם מחוץ לו. מערכת משפחתית שכוללת בעיקר את בת הזוג.
נשתמש במונח היהודי "גזירה" כדי להבין. המערכת הזוגית גוזרת גזירה של קושי זוגי על יוסף ועל מיכאלה במצב א'. יוסף ומיכאלה דיברו על כך, מצאו כיצד כל אחד מהם יכול להתקדם, ועשו זאת. הגזירה התבטלה, כי יש כאן יוסף ומיכאלה חדשים – יוסף ומיכאלה ב'. על יוסף ומיכאלה ב' מעולם לא חלה גזירה, והיא בטילה למפרע. מה הפרס שלהם? הפוגה, ואחר כך עוד גזירה זוגית, כדי שיוכלו להגיע גם ליוסף ומיכאלה ג'.
עד כמה נכון לסבול את כאב הפשרה עבור מערכת הגזירות הזאת? זה משתנה מאדם לאדם כאשר הנוסחה הכללית היא איזון בין לתת ובין לקבל. כאשר אומדים מראש שכאב הוויתור יקהה, יטופל ויהיה נסלח למול הרגשת הרווח שאקבל מבן הזוג בעתיד, או הרגשת הרווח לשיפור המידות שלי שהשגתי בעקבות הוויתור.