בוקר אחד, כששטפתי את הפנים, הבטתי בעצמי במראה ונבהלתי. וי! מה זה?! בדיוק במרכז המצח היה לי כתם מוזר, אדום ומוארך.
אחי הקטן הציץ לתוך האמבטיה וראה אותי. "בוקר טוב הארי!" הוא צחק, "מישהו הטיל עליך כישוף בלילה?". "מצחיק מאוד", אמרתי, והמשכתי, מוטרד, להביט בהשתקפות שלי. "אז אם זה לא כישוף, מה זה?" שאל אחי. "אין לי מושג, פשוט קמתי עם זה הבוקר. אולי זאת עקיצה?" אמרתי, ונגעתי בכתם בזהירות. "בכל מקרה, זה לא כואב ולא מגרד, אז לא נראה לי שאני הולך להתייחס לזה יותר". סיימתי להתארגן ויצאתי לבית הספר.
כשישבנו כל המשפחה ואכלנו ארוחת ערב, הודעתי חגיגית לאמא שלי שאין לי כוונות ללכת לבית הספר בימים הקרובים. "מה, בגלל הדבר הזה שיש לך על המצח?" היא שאלה, ואני הנהנתי. "זאת בעיה, עמירם… קבעתי לך תור לרופא עור, אבל יש תור פנוי רק בשבוע הבא. אתה לא יכול להישאר בבית עד אז! תפסיד המון חומר".
"אבל אמא, משגעים לי את השכל!" אמרתי. "קודם כול ילדים נועצים בי מבטים, וזה ממש לא נעים לי! ויש גם כאלה שחופרים לי ושואלים אותי מה זה, וזה עוד יותר מעצבן". "פשוט תגיד להם שאתה לא יודע", הציעה אמא, "ושאנחנו בדרך לרופא". "ניסיתי", השבתי, "אבל זה רק גורם להם לנחש בעצמם מה זה יכול להיות ולשגע אותי עוד יותר". "אז תתעלם" אמר אחי, ששמע את השיחה, "מה אתה שם עליהם בכלל?". אולי זה היה הגיוני, אבל לא היה נראה לי שאני אצליח לעשות את זה.
"תקשיב", אמרה אחותי הגדולה וחייכה חיוך קצת זדוני, "יש לי בשבילך רעיון מגניב… וגם אתגר! בוא תשמע…". אחרי שהיא סיפרה לי גם אני התחלתי לחייך, והחלטתי שאולי כדאי ללכת לבית הספר בכל זאת.
למחרת התייצבתי בבית הספר, וחיכיתי לשאלות. הן לא איחרו לבוא. בהפסקה ניגש אליי גידי. "היי, עמירם, מה יש לך על המצח?". "אל תשאל", אמרתי. "למה, מה זה?" הסתקרן גידי עוד יותר. "יש לי קרצצת האנטילופוס", אמרתי, ונאנחתי. "מה?!" התפלא גידי. "קרצצת האנטילופוס", השבתי בפנים רציניות לגמרי, "לא שמעת על המחלה הזאת? זה לא כזה נורא וזה יעבור, אבל בינתיים יש לי את הכתם המעצבן הזה". "אה", אמר גידי, והלך לדרכו.
אחריו הגיע אלחי. "היי, עמירם! מה זה הדבר הזה שיש לך על המצח? זה לא לישמניה?". "לא, ממש לא", אמרתי, "זה ארגומנטציה אדמדמה. לא מכיר?". אלחי הרים זוג גבות. "ארגו-מה?". "ארגומנטציה אדמדמה", השבתי בסבלנות, "אר‑גו‑מנ‑טצ‑יה. מה לא ברור? יש גם כאלה קוראים לזה שעלת המצח…" הוספתי כלאחר יד. "וואלה", אמר אלחי, "זה לא מסוכן או משהו, אחי, נכון? לא מידבק?". "לא, הכול טוב", אמרתי בחיוך. "אז בוא לשחק כדורגל", הציע אלחי.
כשחזרתי הביתה, הלכתי לתת לאחותי דיווח על תוצאות הרעיון שלה. היא הביטה בפתק שהושטתי לה, והתחילה לצחוק. "קרצצת האנטילופוס! נהדר! אהבתי גם את חרטשת לימפופית. תגיד, כולם האמינו לשטויות שלך?".
"לא. על אורן לא הצלחתי לעבוד", אמרתי, "הוא אמר שאין כזה דבר נזלת העיזים ושאני אפסיק לבלבל לו את המוח. טוב, ההורים שלו רופאים… בכל אופן, כמו שסיכמנו, בסוף אמרתי לכולם שעבדתי עליהם, והסברתי גם כמה כל השאלות האלה חופרות".
"וזה עזר?" היא שאלה.
"נראה מחר", אמרתי, "אבל מה שבטוח זה שאם אני אראה מעכשיו ילדים עם קרצצת האנטילופוס אני אשתדל לשתוק…".