בפאתי אחת מערי ישראל בשעת לילה מאוחרת חזרה ורדה לביתה. היא רצתה לחצות את הכביש לעבר יעדה והחלה לפסוע במעבר חציה. אורות קלושים סייעו לה להבחין בסימני החציה הדהויים.
לפתע הרגישה חבטה עזה מאוד, מכת מחץ נוראה. היא חשה לחרדתה כי גופה עף באוויר ונוחת על צדו השני של הכביש במרחק כמה מטרים ממעבר החציה.
ורדה הרגישה כאבים עזים בכל גופה. בראשה הלום הכאב ניסתה להבין מה אירע לה. היא ראתה רוכב אופנוע שמביט בה במבט מפוחד מעל מושבו, מסובב את כידונו, פונה לאחור ודוהר מהמקום.
אז הבינה מה אירע. אופנוע שנסע במהירות פגע בה. לאחר כמה שניות קלטה פרט נוסף: הרוכב ברח! תחושת הכאב התערבה עם תחושת השפלה וניכור. איך יכול להיות שאדם שפגע בך בטעות, במקום להציל את נפשך, נמלט על נפשו כדי לא להסתבך עם החוק?!
עדיין הייתה מוטלת על הכביש. היא ניסתה לזוז ולא הייתה מסוגלת.
אימה חלפה בראשה. איך איחלץ מהכביש?! עוד מעט יגיע רכב והכביש כאן חשוך למדי, ואני שרועה על הכביש ובגדיי כהים…
בעודה חושבת את מחשבות האימה שמעה קול של רכב גדול. לאחר שבקושי סובבה את ראשה נבעתה לראות אוטובוס שועט לעברה.
זה הסוף… חלפה בראשה מחשבה פשוטה לגמרי. אני בת ארבעים ושלוש. עברתי את מחצית חיי. יש לי בעל ושני ילדים די גדולים. בסוף ממילא מתים ופתאום מגיע הסוף…
האוטובוס המשיך לשעוט לעברה. היה ברור לה שאינו מבחין בגופה הצנום השרוע על הכביש.
ואז כוח חיים עז פרץ בתוכה. אמנם לא הייתה מסוגלת לזוז, אבל הרי היא יכולה לצעוק. לא ידעה אם נהג האוטובוס יכול לשמוע ברעש נסיעתו את קולה ואם ישמע לא יידע מאין הוא בוקע, אבל אולי מישהו אחר בסביבה ישמע אותה, ואולי אלוקים ישמע…
היא צרחה בכל כוחה, בכל כוחות ריאותיה עד תום, וצרחתה החרידה את כל הסביבה האפלה.
לפתע ראתה אדם לבוש בבגדי אברך מתקרב בריצה אל הכביש. הוא נעמד מול האוטובוס המתקרב והחל לצעוק גם הוא כמטורף ולהתנועע מול האוטובוס המתקרב. זה היה מחזה סוריאליסטי לחלוטין.
האוטובוס נעצר בחריקת בלמים מטר אחד מול האברך.
הנהג ירד מהאוטובוס וכעת הגיע תורו להשתגע.
"מטורף! חולה נפש! מה פתאום אתה עומד מולי בכביש באמצע הנסיעה, ועוד רוקד?!"
האברך הצביע לעבר ורדה, שעדיין הייתה שרועה על הכביש.
מבע פניו של הנהג הזועם החל להביע תדהמה. הוא מיהר יחד עם האברך לעבר ורדה והם גררו אותה אל המדרכה. ורדה חשה בכאבי נשיאתה, אך הייתה מאושרת על כל כאב שבישר לה כי היא עדיין חיה.
האברך הזמין אמבולנס. לאחר שהנהג ראה כי ורדה פצועה קלות ולא נשקפת סכנה לחייה, חזר לאוטובוס ונסע לדרכו.
האמבולנס הגיע כעבור כמה רגעים. האברך דאג שהכול יהיה כשורה. לפני שנסגרה דלת האמבולנס הביטה ורדה במצילה וביקשה: "אני מבקשת שתרשום על פתק את מספר הטלפון שלך".
האברך נעתר לבקשתה, רשם בזריזות את שמו, יהודה, ואת מספרו, נתן את הפתק לפרמדיק שנכנס פנימה להשגיח על ורדה וסגר את הדלת.
ורדה חשה שחייה ניתנו לה במתנה בזכות גבורתו של אותו אברך. היא הרהרה בכך שהיא רחוקה משמירת תורה ומצוות ורואה את האברכים כאנשים מוזרים, ולפתע אחד מהם התגלה מתוך החושך כגיבור שסיכן את חייו כדי להצילה ממוות בטוח.
לאחר שטופלה בחדר המיון והובלה למחלקה האורתופדית, המשיכו מחשבותיה להתגלגל. רוכב האופנוע גרם לה לחוש שהיא חיה בעולם אכזרי שבו כל אחד דואג לעצמו, והנה אותו אברך, הרחוק ממנה שנות אור, גורם לה לחוש כעת כי יש אנשים, שאפילו שאינם מכירים אותה כלל ועולמם רחוק משלה, מוכנים להסתכן בעבורה.
ורדה השתחררה מבית החולים כעבור כמה ימים, וחזרה עם בעלה אל ילדיה הצוהלים שקישטו את דלת ביתם לכבודה.
לאחר קבלת הפנים חיפשה בארנקה את הפתק והתקשרה ליהודה: "שלום, מדברת ורדה, הפצועה שהצלת בכביש לפני כמה ימים. איני יודעת איך להודות לך. הצלת לי לא רק את הגוף אלא גם את הנפש. החזרת לי את האמונה באדם".
יהודה נשמע נבוך מעבר לקו. הוא כחכח בגרונו ואמר: "לא עשיתי שום דבר מיוחד. הקדוש ברוך הוא זימן אותי למקום, וכאשר שמעתי את צעקותייך והבנתי מה עלול לקרות לך, קפצתי מול האוטובוס בלי לחשוב כלל. כל אדם היה עושה את זה…"
על פי סיפורה של מאזינה בתוכנית לילה ברדיו
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם:orchozer@gmail.com