האגריד נחת עם האופנוע הענקי לפני פתח ביתו של הארי פוטר, הפעיל פנגו והכין את עצמו לשנות את חייו של פוטר הצעיר. לרוע המזל האגריד שתה קצת לפני הנסיעה, ומפאת בלבולו נכנס בטעות לבית השכנים, שם התכונן לשינה רונן גרינבלום, שהיה המון דברים אבל לחלוטין לא קוסם. משפחתו של גרינבלום עברה ללונדון מטעם בני עקיבא העולמית כדי לעשות נפשות בקרב הקהילה היהודית שבגולה, וגם כי, אם להיות כנים, זוג מורים מרוויח שם בשנה את מה שבארץ לא מקבלים גם בעשרים שנה.
"הארי!", קרא האגריד לעבר רונן המבועת, "מה שלומך הארי?". רונן לא ענה כי הוא לא היה הארי, וגם כי הוא בדיוק סיים להגיד "המפיל". בלית ברירה האגריד המשיך: "הארי, אתה קוסם, ואתה בא איתי להוגוורטס". רונן גרינבלום היה די בטוח שאין דבר כזה קוסמים ושלא כדאי לו ללכת לשום מקום, מצד שני, חשב לעצמו, כשאיש סמכותי עם זקן אומר משהו ראוי לכל הפחות לתת עליו את הדעת. הם עלו על האופנוע, האגריד מלמל קסם, רונן מלמל "ויעקב הלך לדרכו", והם יצאו לדרך.
כשהגיע להוגוורטס נעמד רונן בחברת נערים ונערות רבים שעמדו למורת רוחו בערבוביה משל היו סניף מעורב רחמנא ליצלן. כולם חיכו כדי לעטות על עצמם מגבעת מוזרה שמכריזה על הבתים שאליהם ישויכו. רונן גרינבלום חשב שכל זה קצת מיותר, אבל כדי לא לעשות סצנה הניח למגבעת לנוח על ראשו. המגבעת הרגישה שמשהו פה לא תקין, ובלית ברירה הכריזה: "ואתם שבט הרוא"ה, סלית'רין ייקרא שמכם!". כל הנוכחים הוכו בתדהמה, ראשית כי לא ידעו שהמגבעת כזו חג'דומטית, ושנית כי כולם הניחו שפוטר ילך לגריפינדור.
די מהר למד גרינבלום הצעיר אודות זה שאין לומר את שמו, וכששאל את חבריו האם מדובר באלישע בן אבויה או ב"אותו האיש", החליטו הסלית'רינים האחרים שאולי יש לומר את שמו, וסיפרו לו על וולדמורט הנורא.
באותו הזמן וולדמורט תכנן את הצעד הבא, הוא ידע שפוטר כבר נמצא בהוגוורטס ושיש להכות כל עוד הוא צעיר ולא מיומן. אם היה יודע ש"פוטר" המדובר מסרב להיכנס לקורסים השונים בגלל איסור "לא יימצא בך קסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף", הוא כנראה היה יותר רגוע.
השנים חלפו ורונן גרינבלום לא למד מילת קסם אחת, ובשבתות נאלץ להסתגר בחדרו כדי לא להשתמש במדרגות הנעות, למרות שדמבלדור התעקש שזה מקסימום גרמא.
לבסוף, אחרי שנים של הכנה, פרצו אוכלי המוות בראשות וולדמורט את שערי בית הספר והחלו להטיל חתתם בתלמידים ובצוות. וולדמורט חיפש את פוטר ומצא מולו לבסוף את רונן גרינבלום, מה שהיה מבלבל מעט בשבילו כי הוא זכר את הפוטר שלו עם צלקת. לרגע חשב וולדמורט להניח לילד, אבל אז הבחין באף היהודי והחליט שאיך שלא יהיה הילד הזה לא בא לו בטוב. להפתעתו "פוטר" לא שלף שרביט אלא דווקא ספר 'שערי תשובה' לרבנו יונה, והחל לצטט קטעים נבחרים כמו "בעל תשובה אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם". ווולדמורט, שאף אחד מעולם לא קרא לו "נחמד", קל וחומר "אהוב", מיד קרא בקול "אין הדבר תלוי אלא בי!" הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה עד שיצתה נשמתו.
מילים לא יתארו את השמחה שפשטה בהוגוורטס עת שוחרר בית הספר. ומאז בכל שנה באותו תאריך ציינו מחדש את איחוד בית הספר, אך לצער רבים, עם השנים איכשהו זה הפך בעיקר לחג של גריפינדוסים.