ההיסטוריה של תנועת בית"ר מוכיחה שיש פירושים שונים למושג הדר ז'בוטינסקאי, ושהנשיא ריבלין בסירובו לחון את אזריה נטש את דרכו של מורו ורבו
1. כחניך תנועת בית"ר, יש להניח שהנשיא רובי ריבלין גדל על סיפורו ועל דמותו של עולה הגרדום שלמה בן-יוסף.
איש בית"ר שלמה בן-יוסף הספיק לחיות בארץ ישראל פחות משנה לפני שנתלה בכלא עכו. הוא היה הראשון מבין 12 "הרוגי מלכות" – לוחמי האצ"ל והלח"י שהוצאו להורג בידי שלטונות המנדט הבריטי. הוא עלה ארצה כמעפיל בשנת 1937, במסגרת עליית 'אף על פי' מיסודה של התנועה הרוויזיוניסטית. בהשראת מנהיגם זאב ז'בוטינסקי, אנשי בית"ר עסקו בעלייה בלתי לגלית הרבה לפני שההנהגה הממוסדת בראשות דוד בן-גוריון אימצה דרך פעולה דומה.
שלמה בן-יוסף נולד וגדל בליטא כשלום טבצ'ניק, בן למשפחה מסורתית וענייה. הוא גילה נטיות לאומיות מגיל צעיר, והצטרף לתנועת הימין הציוני בית"ר בגיל 15. בגיל 17 התייתם מאביו, ועול פרנסת המשפחה הוטל על שכמו. באתר ההנצחה 'יזכור' לחללי מערכות ישראל נכתב עליו שבמסגרת פעולתו בתנועת בית"ר בליטא הוא היה סוג של חייל מצטיין: "על אף העבודה הקשה מצא זמן וכוח לפעול וללמוד, ומילא במסירות כל תפקיד שהוטל עליו".
בן 24 היה בהגיעו לארץ ישראל בקיץ 1937. הוא הצטרף לקבוצה של אנשי בית"ר בראש פינה, שעבדו ביום והתאמנו בנשק בלילה לקראת הצטרפותם לשורות האצ"ל. עם התיישבותו בראש פינה הוא השמיד את הדרכון הזר שלו כביטוי לדבקותו הנחושה בארץ שאליה עלה.
2. הימים היו ימי המרד הערבי הגדול, מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, שבמהלכן נרצחו ברחבי הארץ כ‑400 יהודים בידי פורעים ומחבלים ערבים. בתגובה הכריזה הנהגת היישוב היהודי על מדיניות של הבלגה, התגוננות והימנעות מפעולות תגמול. התסכול והתסיסה בפלוגת בית"ר בראש פינה גברו במיוחד לאחר כמה רציחות של יהודים באזור הצפון. באחד המקרים הותקפה מכונית באזור חניתה ונרצחו שלושה חברי ההגנה, ובהם דוד בן-גאון שהיה חברו הטוב של שלמה בן-יוסף.
לא רק ההנהגה הממסדית סירבה לפתוח בפעולות תגמול, הרתעה ונקם. גם מנהיג תנועת בית"ר זאב ז'בוטינסקי ומשה רוזנברג שהיה אז מפקד האצ"ל סירבו לאשר זאת. אבל בן-יוסף ושניים מחבריו, שלום ז'ורבין ואברהם שיין, החליטו שהם לא מוכנים יותר להבליג. בניגוד לעמדת מפקדיהם, הם ארבו ליד הכביש בין ראש פינה לצפת ותקפו בהשלכת רימון אוטובוס ערבי. הרימון לא התפוצץ ואיש לא נפגע, אבל השלושה נתפסו ועל בן-יוסף נגזר עונש מוות.
מעניינת תגובתו של זאב ז'בוטינסקי: במקום להוקיע את החייל שהפר את פקודתו ותקף אזרחים חפים מפשע, הוא בחר לגבות את החייל היורה – סליחה, משליך הרימון – ולאחר הוצאתו להורג הכריז סמלית שהוא פוקד למפרע על בן-יוסף לבצע את הפעולה. מעניין גם לציין שפעולת התגמול של בן-יוסף והוצאתו להורג הביאו לשינוי משמעותי במדיניות האצ"ל. ז'בוטינסקי העביר מתפקידו את מפקד הארגון משה רוזנברג, שנקט קו של ריסון, ומינה תחתיו את דוד רזיאל שהנהיג קו אקטיבי של פעולות תגמול קשות נגד הטרור הערבי.
3. בטרם הוצאתו להורג נעשו ניסיונות להשיג לבן-יוסף חנינה. אפילו יו"ר הנהלת הסוכנות דוד בן-גוריון השתדל בעבורו אצל הנציב העליון הבריטי, אך נתקל בסירוב. שלמה בן-יוסף עצמו קיבל את קיצו בשלווה גמורה ואף התנגד לבקשות החנינה. הוא העדיף למות "כדי לקבוע את דמות העברי הלוחם ללא חת, המקריב בהדר את חייו למען עמו ומולדתו" (לקסיקון לח"י). כנראה שהיו אז למושג ההדר הז'בוטינסקאי פרשנויות קצת שונות מאלו שנישאות בפיהם של מי שמתיימרים לייצג אותו כיום. והוא אכן מסר את נפשו בהדר. כחניך בית"ר שגדל על דמותו של יוסף טרומפלדור, כתב ערב מותו: "אני הולך למות ואני בכלל לא מצטער. למה? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו". למחרת השכים בבוקר, התרחץ והיטיב את הופעתו, ועלה לגרדום בחיוך כשעל שפתיו המנון בית"ר.
4. מלבד האהדה לבית"ר, יש עוד הרבה צדדים משותפים לשלמה בן יוסף ולאלאור אזריה, החייל הפשוט והמצטיין מרמלה, אוהב עמו וארצו, שלפי הכרעת שופטיו פעל בניגוד לפקודות מפקדיו ויצא על דעת עצמו לנקום במי שתקף את חבריו ופצע אותם.
יש גם לא מעט הבדלים: השלטון בימינו איננו שלטון המנדט הבריטי, למרות שלפעמים נראה שבעימותים בין יהודים לערבים הוא מתנהל כמו צד שלישי ניטרלי. המצב הביטחוני היום פחות רעוע, אם כי פיגועים הם עדיין מעשה שיגרה ויהודים חפים מפשע ממשיכים עד היום להירצח בידי מחבלים ערבים. מבחינת המוסריות של המעשה, אין ספק שהניסיון של בן-יוסף וחבריו לפוצץ אוטובוס מקרי מלא בעוברי אורח בעייתי הרבה יותר מהירי המדויק של אזריה אל ראשו של מחבל שנכשל זה עתה בניסיון לרצוח את חיילינו. בימים ההם, לפני שנפלנו בשביה של תפיסת עולם מוסרנית ומעוותת, איש לא היה מעלה בדעתו לדרוש את דמו של אותו מחבל נאלח.
קשה לדעת מה היה עושה רובי ריבלין אילו הוגשה להכרעתו בקשת חנינה לשלמה בן-יוסף. אין לשלול את האפשרות שלאחר הבעת זעזוע מוחלט מהמעשה, הוא היה מוכן אולי להמיר את עונש המוות במאסר עולם. דבר אחד די ברור: כמו שר הביטחון יעלון, הרמטכ"ל איזנקוט ושאר בכירי צה"ל שהוקיעו את אזריה, גם ריבלין לא היה מעלה על דעתו לנהוג כמורו ורבו ז'בוטינסקי, לתת גיבוי לחייל שפעל על דעת עצמו מתוך אהבת העם והמולדת, ולפקוד עליו למפרע לבצע את מה שביצע.
ריבלין החמיץ השבוע הזדמנות לשלוח לחופשי את החייל המצטיין ולזכות בתשואותיהם של רוב גדול מקרב אזרחי ישראל, כפי שמשתקף בכל הסקרים שנעשים על כך. הוא עשה זאת במודע, ולא משום שהוא לא פופוליסט, אלא משום שקבוצת ההתייחסות שלו השתנתה. הרבה יותר אכפת לו היום מה חושבים עליו באליטות השמאל ומה אומרים עליו בתקשורת, והרבה פחות אכפת לו מה חושבים עליו אוהדי בית"ר.
5. אלאור אזריה יכול לזכות בקלות בתמיכת התקשורת ובאהדתה. כל מה שעליו לעשות הוא להודות שעשה מעשה לא מוסרי, אך להאשים בכך את השפעת "הכיבוש". הרי זוהי גישתו המוסרית של ארגון 'שוברים שתיקה', שעיתונאים רבים יוצאים מגדרם כדי לתמוך בדובר שלו דין יששכרוף ולהפריך את קביעת הפרקליטות שהוציאה אותו שקרן.
שיטת העבודה של 'שוברים שתיקה' היא בזויה במיוחד. הארגון מפרסם על צה"ל סיפורי זוועה שמכתימים את לוחמיו ומפקדיו, בעוד המאשימים נותרים חסויים ועלומי שם. גם פרטי המקרים נותרים חסויים, כך שאין אפשרות להפריך את הסיפורים. ואם בישראל לא ממהרים להשתכנע, הם יוצאים ומוצאים ברחבי העולם אוזניים קשובות לדיבת המדינה וצה"ל.
כאשר עד מדינה מעיד על פשע שגם הוא היה שותף לו, איש לא מתייחס אליו כאל אדם מוסרי. אבל עדי הסיפורים של 'שוברים שתיקה', אמיתיים או מומצאים, זוכים למירוק עוונות מוסרי רק בגלל נכונותם להפנות אצבע מאשימה אל חבריהם הלוחמים, אל צה"ל ואל המדינה כשהם מתחבאים מאחורי מסך.
בשביל ראשי 'שוברים שתיקה' המוסריות היא עניין פוליטי. אם אתה נגד "הכיבוש" אתה מוסרי, גם אם הודית שבעצמך התעללת בפלשתינים.
דובר 'שוברים שתיקה' נטש לרגע את כללי הזהירות, העיד על עצמו בפנים גלויות וכעת מפרפר ברשת בניסיון לשמור על אמינותו. אבל גם אם יצליחו הדובר והארגון איכשהו לקום מעפר, עוצמת הנזק שיוכלו לגרום מכאן ואילך תהיה פחותה בהרבה.