כשזה מגיע לניקיון הרכב לפסח אני דבק במימרא הידועה "צדיקים, מלאכתן נעשית בידי אחרים", ומאחר שאני לא יכול לחשוב על יותר אחרים מאשר בני הדודים היקרים מלוד, שמתי פעמיי לתחנת הדלק הקרובה לביתי, ומסרתי את האימפרזה האהובה לחסן שנראה להוט לחזר אחר המצווה.
"פנימי וחיצוני?" הוא שאל. "רק פנימי", אמרתי, "אני מאמין ששינוי אמיתי מתחיל מבפנים ומקרין החוצה בטבעיות", ציטטתי לו את ההסבר שנתתי לאשתי כשהתחננה שאולי השנה ננקה את הרכב ש"כמה וכמה יונים מצאו בו מנוח" כדבריה. "פנימי רגיל או פנימי פסח?" שאל חסן שלא התרשם מהשיבוץ המשעשע של היעקבינית. "מה זאת אומרת רגיל או פסח?" שאלתי, "נקי זה נקי, לא?". "מה פתאום!" אמר חסן בלי למצמץ, "ברגיל אנחנו עושים כאילו אנחנו מנקים אבל בפועל משאירים הכול אותו דבר פלוס ריח של נרגילה בטעם ליצ'י. בפנימי-פסח אנחנו אשכרה מנקים", הסביר.
"טוב, לנקות בכאילו גם אני יכול", אמרתי בגאווה, "זה מה שכולם חושבים", החזיר חסן, "אבל פה יש מיכשור כבד, שואבי ענק והדבר הזה שעושה רוח, זה לא כזה פשוט לא לנקות כלום ברמה הזאת". "אם כך אני פשוט אלך על פנימי-פסח", נכנעתי. "פנימי-פסח-רגיל או פנימי-פסח-קטניות?", שאל חסן, "כי יש הבדל גדול", המשיך להסביר כמי שמבין שעומד מולו בור. "בפנימי-פסח-רגיל אנחנו מנקים טוב טוב, אבל אם אנחנו רואים קטנייה אנחנו לא נוגעים. זה עניין של כבוד, אנחנו לא רוצים להתערב לכם במחלוקות הפנימיות על חמץ, למרות שאם אתה שואל אותי", לחש לי חסן בחיוך ידעני, "בימינו הסיבה לגזירה של הקטניות כבר לא באמת קיימת, אז אין עניין להמשיך לשמר אותה. צריך לדעת להתקדם, תורת חיים היא", סיכם ושלף דף מקורות שהכין מבעוד מועד.
"שמע", אמרתי אחרי שהבנתי שכנראה הגרעין התורני בלוד נתן בראש קצת יותר מדי בעשור האחרון, "אני רק רוצה רכב נקי-נקי, תעשה לי פסח-פנימי-קטניות". "פסח-פנימי-קטניות-רגיל או פסח-פנימי-קטניות-לפתית?", המשיך חסן והסביר בתנועת אגודל אותנטית להפליא, "אם אתה שואל אותי לפתית זה כבר ממש הגזמה. יעני, אני מבין שזה דומה לקטניות, אבל לפי דעת האיגרות משה אין לאסור דבר שלא אסרו חכמינו במפורש. זה מקור מספר 15". הפכתי את דף ה‑A3 שהגיש לי חסן, ואכן בצד השני הופיע כתב יד קודשו של ר' משה פיינשטיין זצ"ל. "טוב, אז פסח-פנימי-קטניות-לפתית", נכנעתי.
"אחמד, תעשה לו פפק"ל!", צרח חסן הוראות לסגנו הקרוב אליו. "מה לגבי תשלום?", שאלתי. "פפק"ל זה 250 שקל או 13.8 פעמים ח"י", ענה חסן בנונשלנט. "איזו שנה הרכב?". "1999", עניתי. "אם ככה זה 300 שקל או 4.4 פעמים לול"ב". "מה פתאום 300?", הזדעקתי, "רכבי אספנות זה תעריף אחר אבו-יעקבינים", אמר בכינוי שלא הלם אותי בכלל. "אחמד!", קרא נרגש, "יש פה רכב שיצא ממצרים גופא! אף הוא היה באותו הנס!", צעק בהתרגשות והצביע על האימפרזה החבוטה שלי. "כמה קילומטרז' הרכב?", הוסיף להתעניין. "מה זה רלוונטי לניקיון הרכב?", שאלתי. "זה… רלוונטי לעניין אחר", אמר חסן וזרק לאחמד קריצה מלאה משמעות.
ניקיון הפפק"ל, שהיה נשמע כמו תהליך ארוך ומסובך, הסתיים במשהו כמו שש דקות או 0.3 פעמים ח"י, כמו שהעדיף לתאר את זה חסן. "פסח שמח אבו-יעקבינים", סיכם את העסקה חסן, חסיד אומות העולם הפרטי שלי, "בעזרת השם שנה הבאה לא תצטרך לבוא לפה שוב עם הרכב הישן הזה", איחל לי במאור פנים, אבל מחילופי המבטים שלו עם אחמד היה נדמה שזה יותר הבטחה מאשר איחול.
jacobi.y@gmail.com