במקום להמתין בשתיקה או להציע רעיונות חדשניים, אביגדור ליברמן מציע שוב את תוכנית הגושים, שאפילו השמאל הפרגמטי יסכים לחתום עליה
פונה בחזרה למרכז. ליברמן בסיור ביו"ש (צילום: דנה שרגא, משרד הביטחון, פלאש 90)
עמיאל אונגר
כיאה למי שהצהיר על עצמו שהוא "ימין פרגמטי", שר הביטחון אביגדור ליברמן מנסה כעת לשווק לציבור את "תוכנית הגושים".
אף שהגדרת הגושים נותרה די אמורפית, והיא נעה בין תוכנית ז'נבה שכללה את גוש עציון בלי אפרת ובין פירושים נדיבים יותר כלפי התיישבות – ליברמן הציע זאת כבסיס לעסקה עם הממשל החדש בארצות הברית.
הבעיה היא שאת מה שמציע ליברמן מעמדת הימין הפרגמטי אפשר להשיג גם מבוז'י וציפי – שמן הסתם יגדירו את עצמם כשמאל פרגמטי. לכן המשקיף הפרגמטי, אם אינו מאלה שמאמינים שדווקא אצל ליברמן "מילה זו מילה", יעדיף לקנות את הסחורה לא אצל ליברמן אלא אצל הרשת המתחרה, שהסכמתה מעניקה לתוכנית כשרות מהודרת יותר היות שמדובר במפלגת שמאל.
בעיה נוספת היא העיתוי. כאשר בתוך הרשות הפלשתינית מתנהל מאבק ירושה, אין זה העיתוי הנכון לקפוץ עם הצעות.
במפגש שערך בשבוע הקודם שגריר האיחוד האירופי בישראל לארס פאבורג-אנדרסן עם העיתונות הדתית-לאומית, השגריר דיבר על עידן פוסט-עבאס. מכיוון שבדרך כלל לא נהוג בדיפלומטיה להוציא תעודת פטירה פוליטית למנהיג מכהן, שאלתי האם ההגדרה הזאת היא שיחת רקע או לציטוט, והוא השיב שהיא בהחלט לציטוט. בנוסף לכך, מכון 'ממרי' הוציא השבוע דו"ח מפורט על המשלחות הערביות והזרות שמגיעות למוקטעה ולוחצות על עבאס למנות יורש, ועל התרגילים שמפעיל עבאס נגד הדחתו לטובת מוחמד דחלאן.
גם אם עדיין לא ברור מה תוליד בחירתו של טראמפ לנשיא, יש להכיר בעובדה שהעולם משתנה בקצב מהיר, ואין צורך לכבול את עצמנו לפתרונות שכשלו במבחן הכי פרגמטי שיש – מבחן התוצאה.
ראש המל"ל לשעבר, האלוף במילואים גיורא איילנד, כתב ב'ידיעות אחרונות' כי הוא רואה בבחירתו של טראמפ הזדמנות לבחון סדרה של חלופות מול האמריקנים. זאת מפני שפתרון שתי המדינות מקפל בתוכו כמה הנחות רעות – וביניהן גבולות 67', ישות ריבונית המאחדת את עזה ויהודה ושומרון, ופתרון שהוא מצומצם לשטח שבין הים והירדן – במקום לכלול במשוואה גם את ירדן ומצרים. דווקא ליברמן, שהפתיע בעבר בהציעו חילופי שטחים נרחבים, היה חייב לבחון כעת את האפשרות להחליף רעיונות נפסדים.
לאחר שהתפוצצו ההאשמות נגד בכירים במפלגת ישראל ביתנו ערב הבחירות האחרונות, אנחנו עדיין ממתינים לכתבי אישום. יש לקוות שאין קשר בין המתינות שמגלה שר הביטחון לציפייה שהפרקליטות תהיה מתונה בדין כלפי מפלגתו.
קריאת השכמה
גם אם בסופו של דבר נגיע להפי אנד ובג"ץ יאשר את מינויו של הרב אייל קרים לרב הצבאי הראשי, אסור יהיה לחזור לתנומת חורף בקשר לאימפריאליזם השיפוטי. החלטת בג"ץ השבוע הייתה צעד בוטה של אימפריאליזם שיפוטי, כאשר השופטים הפכו את עצמם לוועדת השמה. ייתכן מאוד שבג"ץ יתרצה למינוי הרב קרים, אבל בזמן שנחגוג את הניצחון, יקובע המחטף של השופטים בתודעה הציבורית – בדומה לאיסור לחוקק "חוק עוקף בג"ץ".
החלטת בג"ץ העלתה אותנו לרמה האירופית, שעל פיה גם אם מועמד מתחייב לנהוג על פי חוקי המדינה וכללי המסגרת שאליה נבחר, ניתן לפסול אותו על בסיס דעותיו. גישה זו מיושמת בצורה קפדנית בסוגית הלהט"בים. מגמה זו מתפשטת גם בארצות הברית, והיא יכולה להסביר חלקית את התגייסות הנוצרים האדוקים לטובת טראמפ, אף שמדובר ביפתח בדורו ולא בשמואל בדורו. הם רואים שהשוואת הזכויות של הלהט"בים – כולל הכרה בנישואיהם – אינה סוף פסוק, ומי שמעז לחשוב שמדובר בסטייה נאלץ להסתתר בארון. כמו באירופה, זה לא ייגמר ברבנים. קנאי התקינות הפוליטית יבלשו גם אחרי מועמדים לשפיטה. הם יטענו ששופט ערבי לא חייב לשיר את 'התקווה', אבל אבוי לבעלי מחשבות חשוכות בסוגיית הלהטב"ים.
בעיית אמינות
הבחירות המוקדמות של הימין-מרכז בצרפת לא הניבו זעזוע כמו הברקזיט בבריטניה ובחירתו של טראמפ בארצות הברית, ולכאורה הממסד האירופי יכול להירגע קצת. הנשיא לשעבר ניקולה סרקוזי, שניסה לבצע קאמבק, כשל לבסוף, למרות התמקדותו בשני הנושאים האופנתיים מאוד לאחרונה – ביקורת על מדיניות ההגירה האולטרה-ליברלית של אירופה, וכן ביקורת על החלשת הריבונות הצרפתית בידי האיחוד האירופי ודרישה לבטל את 'הסכם שנגן' שיצר אירופה ללא גבולות.
אבל מי שינתח את התוצאות מתוך הנחה שהבוחר האירופי חוזר לשפיות – טועה. בעייתו של סרקוזי הייתה חוסר האמון כלפיו, כי בימי נשיאותו ב‑2007‑2012 נותרו הצ'קים שחילק במסע הבחירות ללא כיסוי. גם הופעתו המאוחרת כמגן הריבונות הצרפתית מול הפקידות האירופית בבריסל הייתה עלבון לאינטליגנציה של הבוחר. ב‑2005, הצרפתים דחו במשאל עם את החוקה האירופית המוצעת להם. אבל סרקוזי העביר את החוקה הזאת, שנארזה מחדש כהסכם ליסבון, דרך הצבעה בפרלמנט, ולא אפשר לבוחר הצרפתי להביע עמדה בנושא. יתרה מזו: כאשר האירים דחו את ההסכם, סרקוזי אימץ את העמדה שיש לכוף את האירים להצביע שוב עד שיגידו רוצים אנחנו. ההבטחות שלו למדיניות קשוחה כלפי הפשע והתמוטטות שלטון החוק בשכונות המהגרים נותרו על הנייר. אפשר גם להוסיף את הפרשיות שאופפות את סרקוזי כדי להבין למה הגיע למקום השלישי ונותר מחוץ לגמר.
גם מנצח הסיבוב הראשון, שמסתמן אף כמנצח הסיבוב השני, ראש הממשלה לשעבר פרנסואה פיון, אינו בשורה להנהגת האיחוד האירופי. הוא בעד שיפור היחסים עם רוסיה של פוטין (בצרפת, מאז הגנרל דה גול, הימין הצרפתי הוא יותר פרו-רוסי מאשר הסוציאליסטים), ובחירתו בהחלט תזעזע את הקו שנקטה אירופה בהטילה סנקציות על רוסיה. בשנת 2012, כאשר הובס סרקוזי בידי הולנד, העניק פרנסואה פיון במהלך קמפיין הבחירות הצעה אישית ליהודים ולמוסלמים, ואמר שכדאי להם לזנוח את השחיטה ש"במידה רבה אינה תואמת למדינה מודרנית". נוכח התגובות הנזעמות שאיחדו את הקהילה היהודית פיון נסוג מהצעתו, אבל אם ייבחר כנשיא צרפת מול מרין לה פן, אולי הוא ימצא מקום לשלוף את הרעיון מחדש.