יצא סוד
כיצד ניצור אמון אצל ילדינו, כך שיראו בנו תמיד כתובת טבעית לשיתוף, גם במקרה שהם נושאים עמם סודות כמוסים?
הייתי מפנה את השאלה הזאת לאדם מבוגר כשלעצמו: מה יגרום לך לשתף את חברך הטוב בסודותיך? אני מניח שהתשובה הייתה פשוטה: אם אדע שהחבר שומר סוד נאמן; אם אדע שהוא לא ישפוט אותי על תוכן הסוד; אם אדע שהוא יעזור לי להתמודד עם ההשלכות של תוכן הסוד. אם התנאים הללו מתקיימים, סביר להניח שאשתף אותו בסודותיי. אלו בדיוק התנאים שאנו ההורים צריכים ליצור מול הילדים.
מהו בעצם סוד? זהו מידע רגיש שאני חושש לשתף אותו עם אחרים מסיבות שונות (מבוכה, כאב, תסכול וכו'). לעתים המידע הופך להיות כבד לנשיאה, ואז אנחנו מרגישים צורך לחלוק אותו כדי שהשותף לסוד יעזור לנו לשאת את החבילה. אולם אם אדע שבמקום לקבל עזרה בנשיאת המידע הרגיש, אני אעמיס על עצמי עוד מועקה רגשית על ידי שפיטה, ביקורת, הטחת האשמה ו"נו נו נו" משומע הסוד – מה הועלתי?
כך בדיוק גם אצל ילדינו. כהורים עלינו לתת להם את התחושה והידיעה שאנחנו לצדם ולא נגדם. שגילוי הסוד לא יהפוך לנטל רגשי נוסף, אלא להפך – נעזור להם לסחוב את הפעקאלע. בעקבות כך, סביר להניח שהם ייתנו בנו את אמונם. לפעמים אפילו אין צורך לומר דבר, אלא להיות שם בעת גילוי הסוד, להקשיב ולחבק, ורק בהמשך להגיב.
אמון לא נבנה ביום אחד. הילד בחושיו הטבעיים יתחיל את גילוי הסוד בצעד זהיר (וחכם!). הוא ישלח רמז, או איתות, וירחרח את אופי התגובה שלנו. אם התגובה תהיה לא-רצויה מבחינתו, הוא יגיף בחזרה את הדלתות ויישאר לבדו לשאת את מעמסת הסוד. ולהפך, אם הוא יראה שהתגובה שלנו מועילה, תומכת ומבינה (גם אם לא מצדיקה), הוא ירגיש בנוח לחשוף יותר קלפים.
ובכלל, עלינו לזכור את תפקידנו העיקרי: להיות הורים ולא להיות שופטים. זהו משפט מפתח בכל הקשור להתייחסות שלנו אליהם. תוכלו להשיג יותר מידע והשפעה בהבנת המניעים למעשה הילד, מאשר בשפיטה ובביקורת.
והערה קטנה לסיום: איני בטוח שילד צריך לחשוף את כל הסודות הכמוסים שלו. לכל אדם יש פינות סודיות ושקטות, שהן הטריטוריה הפרטית שלו. צריך לדעת לכבד זאת.