אדם שמתפלל ביחידות אין לו אלא להתחיל את התפילה מתחילתה, שכן כך טבעו של עולם – את ההתחלה מתחילים בהתחלה. לא כן המתפלל במניין, כל אימת שנכנס המתפלל הבודד למקדש המעט, מיד נסחף הוא יחד עם התפילה הכללית – מה הם בא‑ל אדון אף הוא בא‑ל אדון, ומי יאמר לו מה יעשה. לכן לא קשה להבין לליבו של המתפלל המאחר שיודע שלא יקבל שעה ביציאה על איחורו, ולכן ב‑8:55 פוסע הוא מעדנות למניין של שמונה וחצי, אחרי שמילא את כרסו בקפה ועוגת שיש, תחת שחיו האחת נרתיק הטלית ותחת האחרת מיטב עלוני התקופה.
אך אליה וקוץ בה, וכאשר נכנס הוא אל הקודש מדי שבת בשבתו, נאלץ המתפלל המאחר להתמודד עם מבטי הביקורת הנוקבים של חבריו המקדימים, וכל זה איננו שווה לו בכל עת אשר הוא רואה את היהודים האחרים רואים אותו מאחר לשער המלך. בצר לו מתלבט המתפלל המאחר בין שתי אפשרויות: את הראשונה – להגיע לתפילה בזמן, פוסל הוא על הסף, שהרי לא פותרים בעיה ביצירת בעיה אחרת. מה שמותיר לו רק את הפתרון המבריק השני – ליטול את הטלית מחוץ לבית הכנסת ולפסוע לתוכו בראש מורם, תוך כדי מלמול פסוקים אקראיים ויצירת אשליה אופטית של נוכחות מוקדמת. כמו דיוויד קופרפילד בשעתו, מצליח המתפלל המאחר באמצעות אחיזת עיניים וזריזות ידיים להתל בקהלים שלמים בזמן אמת. רגע אחד מקומו נפקד, ובאחר הנה הוא נוכח.
המתפללים המקדימים חוככים בראשיהם לשווא בניסיון נואש להבין את הטריק. אולי מדובר במראה אלכסונית מתעתעת? או חוטים בלתי נראים? אך בסופו של עניין אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולכן לא נותר להם אלא להסיק שאותו המתפלל ניצב על עולתו כבר מברכות השחר.
וכך, מרגע שהמתפלל המאחר הראשון הוריד לעולם את החידוש הזה מיד נפוץ הוא לכל עבר, ופשט המנהג בישראל שכל המאחר לתפילה עוטה את טליתו בשער בית הכנסת ובסיום התפילה פושט טליתו ואומר "טהור אני".
אך מאחר ו"בדרך ישרה רבים ההולכים", היה זה רק עניין של זמן עד שיתרחש המקרה המצער בבית כנסת 'חסדי חסדיאל'. היה זה בשבת פרשת נח, כאשר הגיע המתפלל המאחר י' (שם בדוי וממש לא רומז לשם הכותב) לבית הכנסת ב‑8:56, עטה את טליתו ונכנס פנימה. לתדהמתו גילה שהוא ראשון. את מבוכתו הראשונית החליף במהרה בלבול מוחלט. מה יעשה כעת? להתחיל להתפלל מהתחלה לא בא בחשבון, שהרי התפילה מתחילה ב‑8:30 וזמנים הם קודש. לפני שהספיק לחשוב מה יעשה נכנס לבית הכנסת המתפלל המאחר ב', עטוף טלית ומחייך כאילו אין מחר. הוא הביט במתפלל י' כמנסה לפענח איפה הוא בתפילה, והמתפלל י' עשה את הדבר הראשון שעלה לו בראש והכריז "יקום פורקן מן שמיא!". מתפלל מאחר ב' החרה החזיק אחריו, למרות שזה היה נראה קצת מוזר, אבל לא עלה בדעתו לתהות בקול שמא יתגלה שהוא, לא עלינו, מאחר.
מפה לשם התכנסו לבית הכנסת 37 מתפללים מאחרים לתפילת מוסף משותפת מבלי לדעת שלמעשה לא הייתה כאן לא תפילת שחרית, לא קריאת התורה, לא עולה ולא אשם, ובטח ובטח שלא הלל של ראש חודש (אוי אברוך).
מחקרים העוסקים בתופעה מוזרה זו העלו פעם אחר פעם את אותה השאלה: על מי עובד המתפלל המאחר? האם בורא העולם לא יודע צאתו ובואו? ולמי מועילה ההצגה?
אחד החוקרים המאוחרים יותר הציע בעבודת הדוקטורט שלו "עבדי הזמן?" תיאוריה מעניינת גם אם פרובוקטיבית במקצת. וכך הוא כתב: "יש ולעיתים המתפלל מתייחס לריבונו של עולם כאבא שיצא מהבית לכמה חודשים בענייני עבודה, והשאיר הוראות מסודרות בהיעדרו. או אז, כמו במבחן כבוד אצל המורה המגניב לחשבון, שמירה על החוקים הופכת לרוב לעניין של לחץ חברתי. וראיה לדבר – התעטפות בטלית מחוץ לבית הכנסת".