בוועידה השנתית של שדולת איפא"ק השבוע בלט לטובה ההבדל בין ממשל אובמה לממשל טראמפ | ניכרת הפשרה בחשדנות בין יהדות ארצות הברית לטראמפ ואנשיו, ונציגי הרפובליקנים התקבלו בוועידה בהתלהבות | המגזר עדיין זקוק למפלגה חזקה שתדאג לזכויותיו, אך את המאבק על דמותו של צה"ל נכון יותר לנהל מתוך ראייה כלל-ישראלית
נכון שהאופוריה סביב ממשל טראמפ כבר דעכה בחוגינו, ונכון שהקשיים וחוסר הפופולריות של הנשיא הטרי מהווים סימן אזהרה מפני חיבוק חם מדי בין ישראל לממשל. אך עדיין, ועידת איפא"ק השנתית הבליטה את השינוי לטובה בין ממשל אובמה לממשל טראמפ.
אפשר לומר שהשינוי הניכר ביחסים היה הדדי. למרות החשדנות הכללית כלפי טראמפ בקרב יהודי אמריקה, להוציא היהודים הדתיים – ניכרת הפשרה ביחסים, ונציגי הרפובליקנים התקבלו בהתלהבות על ידי משתתפי הוועידה. גם פרשנים יהודים שמרנים שטרם השלימו עם טראמפ, כגון ג'ניפר רובין ב'וושינגטון פוסט', הבליטו את אנחת הרווחה שנפלטה מפי שגרירנו בוושינגטון רון דרמר, כאשר הכריז שתמו הימים שבהם דאג הממשל לבדל את עצמו מישראל.
אפשר לבטל את הנאומים הנלהבים בוועידה כדיבורים בעלמא וסתם אווירה, אבל גם לאווירה יש ערך, והדבר נקלט בבירות העולם ואפילו במסדרונות האו"ם. האווירה החמה החלה עם נאומו של סגן הנשיא מייק פנס, אוהב ישראל מושבע. הוא אמנם דיבר על הצורך בפשרות (בלי להזכיר את פתרון שתי המדינות, שנעלם גם מנאומו של נתניהו) אם נגיע להסכם שלום, אבל הבהיר שמדובר בממשל שיקרא לאויב בשמו – האסלאם הקיצוני – והבטיח לעמוד שכם אל שכם מול פטרונית הטרור העולמי איראן. נאומו המתובל בפסוקי תנ"ך היה הבדל של שמיים וארץ מהנאום הקפוא של סוזן רייס, היועצת לביטחון לאומי של אובמה, בוועידת הארגון בשנת 2015. הייתה פה אהבה נטו, במקום האהבה על תנאי (tough love, לטובתנו כביכול) מצד ממשל אובמה.
השגרירה החדשה באו"ם ניקי היילי תקפה את התנהגותו של ממשל אובמה באו"ם, ובמיוחד את ההחלטה שלא להטיל וטו על החלטה אנטי-ישראלית במועצת הביטחון – מהלך שאותו תיארה כשיא חולשתה של ארצות הברית וכמעשה מביש וכואב.
יו"ר בית הנבחרים פול ראיין גינה את הסכם הגרעין עם איראן, וקרא להכריז על משמרות המהפכה האיראניים ארגון טרור. בהתחשב בכך שהארגון הזה חולש על מחצית מכלכלת איראן, הכרזה כזאת והשלכותיה ישפיעו לא רק על הסחר בין ארצות הברית לאיראן אלא על כלכלת המערב כולו. ראיין גם הגדיר את תנועת החרם על ישראל כגלגול חדש של אנטישמיות, ודחה את טענת המחרימים שברצונם לקדם שלום. "שלא ישלו אתכם שזה קשור לשלום, מעולם לא היה קשר בין זה לשלום".
בסיסמת הוועידה, "קולות רבים, משימה אחת", דאגו מארגניה להבליט שהתמיכה בישראל חוצה מחנות פוליטיים, וארגון איפא"ק מקרב ליברלים ושמרנים כאחד. זוהי כמובן מדיניות נבונה, ובינתיים על פי השתתפות צמרת המפלגה הדמוקרטית בוועידה – זה עובד. גם חוקים המטילים סנקציות על איראן מתקדמים בקונגרס בתמיכה דו-מפלגתית.
מצד שני, אי אפשר להטיל משמעת סיעתית על רגשות. למרות הניסיון שנעשה בימי אובמה לשמור על יחסים קורקטיים עם הממשל, כולל מינוי ידידי אובמה לתפקיד מפתח באיפא"ק, אי אפשר היה לבקש מהנוכחים לכבוש תחושה של רווחה על שבינתיים חזרה ההרמוניה ליחסים בין ישראל לממשל.
על ישראל לטפח את ההרמוניה הזאת, ומצד שני גם לדעת לנצל אותה.
מגזר כלל-ישראלי
טוב שאנחנו מקבלים תזכורות מפעם לפעם, כי הזיכרון קצר. בבחירות האחרונות הבטיח בנימין נתניהו לבוחרי הבית היהודי שאין חשיבות לגודל מפלגתם בכנסת, כי בכל מקרה היא תהיה שותפתו הבכירה בקואליציה. לכן עליהם להצביע לליכוד כדי להבטיח שהיא תהיה הסיעה הגדולה בכנסת ונתניהו יקבל את המנדט מהנשיא. את ההבטחה הזאת הפר נתניהו זמן קצר לאחר מכן, בעת הרכבת הקואליציה. רק האריתמטיקה הקואליציונית כפתה על נתניהו את נפתלי בנט כשר החינוך ואת איילת שקד כשרת המשפטים.
הקרב הפוליטי שניטש בעיקר בין נתניהו לכחלון שאב לתוכו השבוע גם את הבית היהודי. ח"כ יואב קיש, מהטובים בליכוד, רטן על סחטנותן של המפלגות החברות בקואליציה, כגון כולנו והבית היהודי, וטען שמפלגה של שמונה מנדטים לא יכולה להכתיב למפלגה של 30 מנדטים. שוב מסתבר שכמות המנדטים דווקא כן קובעת. נקווה שהבוחרים שישקלו להעדיף שוב את נתניהו על הבית היהודי יזכרו זאת, ושגם מתמודדים פוטנציאליים השוקלים לקרוא תיגר על אחוז החסימה במסגרת חדשה יזכרו זאת.
קיבלנו תזכורות נוספות. הפולמוס סביב דבריו של הרב יגאל לוינשטיין, וכן ההשתהות בקיום ההבטחה לבנות יישוב חלופי למפוני עמונה, מדגימים שגם כאשר השמאל הישראלי בסכנת הכחדה – עדיין אנחנו זקוקים למפלגה שתגן על האינטרסים של הציונות הדתית. התובנה הזאת לא משמחת אנשים כמוני, שקיוו כי נוכח תרומתם הרבה של הסרוגים בצה"ל – כבר לא יהיה צורך להיאבק על האינטרסים של בני הציבור הדתי-לאומי בתוך המסגרת הצבאית. חשבנו שכבר אפשר להחליף דיסקט ולעבור ממפלגה שמגינה על אינטרסים מגזריים לכזו השואפת להנהיג את העם כולו. מסתבר שאנחנו עוד לא שם. לכן לסיסמה כמו "בנט לביטחון" יש מקום במערכת הבחירות הבאה כקריאה לגיוס פנימי של המגזר. מתברר שאי אפשר להסדיר את הכול על ידי הידברות שקטה, צבירת זכויות או אפילו משרת סגן שר הביטחון. לפעמים צריכים הדברים להתבצע מתוך עמדה של כוח.
השאלה העיקרית היא איך מציגים את הדברים. אפשר לשווק אינטרס מגזרי כאינטרס כללי בלי שמדובר בהונאה. אפשר היה להפריד בין רצונן של נשים לשרת בקרבי (ולהערכתי במצבנו הביטחוני הכשרת כלל האוכלוסייה, נשים וגברים כאחד, לתפעל נשק ולפתח כישורי חיילות בסיסיים היא דבר רצוי) ובין השאיפה של הפמיניזם הרדיקלי למחוק כל הבדל בין נשים לגברים ולהקים יחידות מעורבות. אני בהחלט מסכים עם מי שרואים את המהלכים הללו כניסיון לפגוע בתא המשפחתי המסורתי. בישראל, בניגוד לאירופה, עדיין קיימת תמיכה בתא המשפחתי המסורתי, ולכן במקום להציג את הדברים כהגנה על בנות המגזר – היה עדיף וגם אמיתי לשווק את הנושא כאינטרס כללי.