כאשר נחום בהר"ן היה בן שמונה, אמו שלחה אותו להביא את ההקצבה השבועית הזעומה מהישיבה של אביו, ר' שלמה זלמן, שפרט להיותו תלמיד חכם התנדב להיות ממייסדי חברת 'בוני ירושלים' שבנתה את השכונות הראשונות של ירושלים לאחר היציאה מהחומות.
היה זה יום חמישי. מאומה לא היה בבית, והאם ציפתה לכסף המועט כדי שתוכל לקנות קצת קמח, ללוש חלות לכבוד שבת ולרכוש את שאר צורכי השבת.
נחום יצא למלא את שליחותו. בלכתו מהחדר בתלמוד התורה שבחורבת רבי יהודה החסיד בעיר העתיקה, סר בדרכו למשרד הישיבה, שלשל לכיסו את שישים הגרושים שקיבל והמשיך לחדר ללמוד.
באותו יום נערכה בתלמוד התורה שבו למד מסיבת חנוכה שנמשכה עד לשעות המאוחרות. בהתלהבות של ילד במסיבה, שכח לחלוטין את הכסף ואת אמו המצפה לבואו כדי שתוכל למצוא חנות פתוחה ביום חמישי ולהצטייד בשתי ליטרות קמח לאפיית החלות.
כאשר חזר הביתה היה סמוך לחצות ליל. הבית היה שרוי באפלה. האם עלתה על יצועה לאחר שנכזבה תוחלתה אחרי שעות רבות של ציפיית שווא. החנויות המוגפות בתריסים היו שרויות מזמן בעלטה, וממילא אי אפשר היה כבר להכין את החלות באותו יום.
כשנכנס נחום הביתה, האם ירדה מיצועה וקפצה לקראת בנה.
"חיכינו לך כל היום, נחומק'ה", אמרה, "שכחת כנראה להביא את הכסף בזמן, ולא יכולתי לקנות אתמול את הקמח לחלות. נו, זה יכול לקרות, לפחות תן לי את הכסף, ואצא מחר השכם בבוקר לקנות את הקמח…".
נחום קפץ כנשוך נחש. הוא שכח לגמרי מהכסף, שכח את החלות שאמו צריכה להכין! הוא הכניס יד רועדת לכיס מכנסיו, ואחר כך לכיס השני, חיטט בכיס מעילו, ושוב חזר לכיס מכנסיו, וחוזר חלילה… ליבו פעם בחוזקה, בעוצמה מתפרצת, מי יודע אם לא איבד את הכסף? איזה אסון בשביל ילד בן שמונה שמבין כי בשישים הגרושים הללו גנוזים כל הקמח המועט ויתר צורכי שבת, איזו אשמה! הוא חיטט פעם נוספת בכל הכיסים…
בכיס מכנסיו גילה חור גדול, שהיה גדול דיו למעבר הגרושים הגדולים, שישים במספר, אחד מהם לא נותר לפליטה… מאומה… נחום לא העז להביט בפני אמו, באור המבליח של נר יחיד שהאיר קלושות את החדר המקומר בצל הפרוזדור הקטן.
דממה נוראה השתררה בחדר. האם הבינה מה שקרה, מבלי שבנה יצטרך להגות מילה אחת. היד הנעוצה בכיס וקיפאון פניו העידו כמאה עדים על אשר קרה. נחום ידע שאמו לא תרביץ לו, ספק אם תגער בו, אך היה זה גרוע מכול. האשמה שחנקה אותו, אשמה של ילד שהבין היטב את התוצאות הנוראות הכרוכות באובדן שישים אגורות, כסף המחיה לשבוע ימים. כיצד יכפר על פחזותו?
נחום עמד באמצע החדר, כשאמו בקרן אחת של החדר ובקרן השנייה התנער אביו לעבודת ה' בקימתו לתיקון חצות. לפתע קרב אליו האב, ובקולו הרוגע שבר את הדממה ואמר: "השעה מאוחרת נחומק'ה, תיכנס למיטה ויחד נשיר 'גם זו לטובה'".
בעודו עומד ותוהה, מנסה לקלוט את משמעות דבריו, לקחו אביו יד ביד וקירבו למיטה, ואז החל לפתע לפזם בקול, אל תוך דמי הליל, לאורה של שלהבת מרצדת "גם זו לטובה, גם זו לטובה…", כשהוא מכריחו להצטרף לשירתו.
"גם זו לטובה, נחומק'ה, גם זו לטובה", קרא האב, ממיס מעל בנו את מקפא העצבות, הדכדוך ורגשי האשמה הנוראים שרבצו עליו. הוא הצטרף אל אביו ונמצאו שניהם מפזמים בחצות לילה "גם זו לטובה", כשהבן שוכב במיטתו והאב עומד לצידו.
לחשן המופלא של המילים הבודדות שטף ומחק ממנו את רגשי האשמה הנוראים שלחצו עליו עד אימה. "נחומק'ה, תקרא קריאת שמע ותישן!", אמר האב והלך אחר כך לתיקון חצות.
במקביל לו חווה נחום תיקון חצות בדמעות לראשונה בחייו.
הרושם הזה נשתקע בו והיה לו למורה דרך בלבטי החיים. הוא היה אסיר תודה לאביו על פעולתו זו, שהעלתה אותו בהינף יד מבור אשפתות של אשמה, פחד וחרטה, אל שיא ההתפעלות בליבו הרגיש של ילד.
הבית נשאר עני, רעב, טחוב ואפלולי. לעיתים גם מעט נפט להאיר שלהבת בודדת לא היה בהישג יד, אך בטבורו נשארה דולקת אותה מדורה לוהטת של "גם זו לטובה", שאביו הצית בלהט נשמתו.
לאחר פטירתו של אביו, רבי שלמה זלמן בהר"ן זצ"ל, הוכרז ביטול מלאכה על ידי בית הדין של ירושלים, והכול התלחשו כי רבי שלמה זלמן צדיק נסתר היה, מל"ו צדיקים.
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com