הנכונות שמראה נתניהו ללכת לבחירות על נושא התאגיד מבטאת את היוהרה של מי ששולט זמן רב מדי ובטוח שהוא יכול לעשות הכול בלי לשלם מחיר | כאשר מותחים ביקורת מימין על ליברמן, אין מקום להזכיר את ארץ מוצאו, אפילו לא ברמז או בטעות * המנצח בבחירות בהולנד יצטרך לפרוע את השטרות שחילק
בנימין נתניהו החליט להתעמת עם משה כחלון. אבל לא, חלילה, בנושא שינוי השיטה לבחירת שופטים, או רפורמות אחרות במערכת המשפט שכחלון ומפלגתו, אבירי שלטון החוק, עוצרים במטרה להשתלט על משבצת הימין המהוגן. לפיתת המערכת המשפטית פוגעת במשילות אלף מונים יותר משליטה עוינת ברשות השידור או 'התאגיד'. אם נתניהו מאיים להפיל ממשלה, לפחות שיפיל אותה על דבר העומד ברומו של עולם.
לא רק הציבור אינו מבין את המתרחש. גם משקיפים מנוסים וותיקים מתקשים להאמין ולהבין, כי הדברים פשוט לא מסתדרים. מאי נפקא מינה אם נאזין להטפות מאריה גולן, כרמלה מנשה, אסתי פרז ואחרים כאשר הם אוחזים במיקרופונים של 'קול ישראל' או כשהם משדרים מאולפני 'התאגיד'? ואם רעיון 'התאגיד' הפך משמחה ליגון, מי אחראי לכך? בראש ובראשונה יש לבוא בטענות אל מי שהיה אחראי על נושא התקשורת ביחד עם אינספור נושאים אחרים, וסירב להאציל את הסמכות למי שהיה מסוגל להתמסר לנושא כעיסוקו המרכזי. והרי גם אם נתניהו ישיג את מבוקשו במאבק על השידור הציבורי, עדיין נותרה העוינות הנושבת כלפיו מערוץ 2 וערוץ 10 הפרטיים ועתירי הרייטינג. ואיך בכלל משפיע המאבק הזה על 'גלי צה"ל' – שער הכניסה הראשי לענף התקשורת בישראל?
הפרשנים נאלצים לחפש את ההסבר, וכך נוצרים צירופים מעניינים. לדוגמה, גם אליקים העצני וגם עורך 'הארץ' אלוף בן – הראשון מתוך דאגה והשני מתוך שמחה לאיד – רואים בכתף הקרה מדונלד טראמפ את הסיבה לכך שנתניהו אץ ללכת לבחירות, ואליהם מצטרף דן מרגלית. אחרים קושרים את הנושא לחקירות שעובר נתניהו ולסיכוי שיוגש נגדו כתב אישום.
בחיפוש אחר המטמון, אני מייחס את ההתנהגות הזאת להיבריס – לגאווה של נתניהו, שחושב הוא יכול לעבוד על כולם בלי שיאונה לו כל רע. כך למשל, לאחר שנחשף שנתניהו קיים התייעצויות בנושא בשבת, תוך גרימת חילול שבת, הוא פטר את עצמו באמירה שהדבר לא יישנה. הוא יודע שההבטחה הזאת תופר, וגם שותפיו הדתיים יודעים שהיא לא תכובד, אבל נתניהו שילם את מס השפתיים וממשיכים הלאה.
המילה היבריס שאובה כמובן מהטרגדיה היוונית, והגאווה מביאה למפלתו של הגיבור הטרגי. רוב שרי 'הליכוד' לא מאמינים שנתניהו הוא קוסם, וש'הליכוד' והקואליציה לא ישלמו מחיר אלקטורלי אם נתניהו יגרור אותנו לבחירות. לשבחה של השרה גילה גמליאל ייאמר שהיא העזה לומר את הדברים בפה מלא ומעל גלי האתר. גם אם בסופו של דבר יימצא פתרון למשבר 'התאגיד', העולם אינו גולם, וכבר נגרם נזק לתדמיתה של הממשלה.
כל הפרשה הזאת ממחישה את הנזק שנגרם כאשר מנהיג נותר תקופה ממושכת מדי בשלטון.
לא פוליטרוק
בזמן שבמגרש המרכזי התגוששו בנימין נתניהו ומשה כחלון, במגרש צדדי התקיימה התגוששות בין נפתלי בנט לאביגדור ליברמן.
ב'בית היהודי' הגיבו בחריפות על איומי שר הביטחון לסגור את מכינת עלי בעקבות דבריו של הרב יגאל לוינשטיין, והאשימו את ליברמן שהצטרף לעליהום על המכינה מתוך שיקולים פוליטיים צרים. לזירה נכנס השר אורי אריאל, שהצהיר מראש שהוא מכבד מאוד את השר ליברמן, אבל אז הוסיף שאין לנו צורך לא בפוליטרוק ולא בקומיסר. השימוש בצמד הביטויים, במודע או שלא במודע, נועד לאותת לשר הביטחון "דע מאין באת". השמאל תמיד יודע להזכיר לליברמן כי בעבר עבד כמאבטח בפאב כדי לממן את לימודיו באוניברסיטה העברית, והוא נותר אותו גברתן. בשמאל אוהבים לתקוף את ליברמן על רקע ארץ מוצאו, ובהתאם לכך יצרו את דמותו של ולדימיר ב'חרצופים' על מנת להצהיר שליברמן אינו "משלנו". את מה שעושה השמאל אסור לנו לאמץ, גם לא בשוגג.
לפני חודשיים ניצח שלמה נאמן בבחירות לראשות מועצת גוש עציון. כתושב הגוש, לא הצבעתי בעדו, כי דגלתי בכלל "מועמדי עירך קודמים" (והיישוב תקוע, לצערי, הציב שני מועמדים לתפקיד), אבל היה בבחירתו ציון דרך. זו הפעם הראשונה שעולה מחבר העמים מכהן כראש מועצה ביהודה ושומרון. יעקב פייטלסון אמנם כיהן כראש המועצה באריאל בשנות ה-80 המוקדמות, לפני עידן רן נחמן ז"ל, אבל פייטלסון לא נבחר לתפקיד, אלא היה ראש מועצה ממונה. בחירתו של נאמן מעידה על התבגרותו של הציבור שלנו, במיוחד לעומת העידן שבו התמודד יולי אדלשטיין על ראשות המועצה מול שילה גל. המשך הסיפור ידוע: מי שלא רצה את אדלשטיין כראש מועצת גוש עציון, קיבל אותו כשר, ואז כיו"ר הכנסת.
מהאמור לעיל אין להסיק שליברמן צריך לקבל הנחות בדיון על המכינה בעלי או על נכונותו בתור "ימין פרגמטי" להסכים לוויתורים מרחיקי לכת. אולם הוויכוח חייב להתבצע בצורה מכובדת, תוך הקפדה על ביטויים שהיינו מפנים גם לחסרי מבטא רוסי – למשל לח"כ אלעזר שטרן או לכרמלה מנשה.
יצטרך לספק את הסחורה
הבחירות בהולנד הסתיימו, לרווחתו של הממסד האירופי, כאשר מועמד הימין חירט וילדרס מסתפק במקום השני, ומפלגתו של ראש הממשלה היוצא מארק רוטה מגיעה למקום הראשון בהפרש מכובד. אבל ניצחון רוטה בהולנד דומה לניצחונו של ניקולה סרקוזי בצרפת ב-2007, כאשר כייס את בוחרי מפלגת חזית הלאומית של זא'ן מרי לה פן על ידי אמירות קשוחות כלפי המהגרים. כך עשה גם רוטה במערכת הבחירות הנוכחית, כאשר הכריז כי מהגר שאינו מוכן לאמץ את ערכי הולנד – דרכו החוצה. העימות מול שליט טורקיה ארדואן נפל על רוטה כמתנה מן השמיים, על מנת לספק תצוגת תכלית של הולנד העומדת על שלה.
הבוחר מוכן לקנות את הסחורה ממפלגה ותיקה – אך בתנאי שהיא תספק את הסחורה. סרקוזי לא סיפק את הסחורה, ולכן הובס ב-2012, ונכשל בניסיון הקאמבק אשתקד. המסר הוא שרוטה יצטרך לפרוע את השטר, אחרת הוא יגיע למקומו של סרקוזי.