בעלי עסקים באתר הקראווילות בניצן שבחרו להתפרנס ולא להמתין לביורוקרטיה, נתבעים על ידי המדינה במאות אלפי שקלים על שימוש בלתי חוקי בקרקע ציבורית | 12 שנים לאחר הגירוש, גם בניית בתי הכנסת לקהילות המגורשים עדיין לא הושלמה
לרגע אחד השבוע נדמה היה שאפילו שטף החדשות נכנע לחום הכבד. החודשיים האחרונים היו הדבר הכי רחוק מעונת המלפפונים שמאפיינת בדרך כלל את השבועות היגעים של הקיץ, כשהכנסת בפגרה וכולם רק מחפשים את המזגן הקרוב. אבל אחרי שכבר שמענו הכול על חקירות נתניהו, הספקנו לשכוח מהמגנומטרים, ואפילו תקרית המאבטח בירדן נשמעת כמו היסטוריה רחוקה, הבטחתי לעצמי לנצל את ימי בין הזמנים העליזים כדי להתמקד במה שחיובי כאן. בעוד העם היושב בציון עולה בהמוניו צפונה להשתכשך בנחלים ולהצטופף על כל פיסת דשא פנויה, הימים האלה זימנו אותי דווקא דרומה. פגשתי משפחות שמטיילות בשלושה דורות ויותר, פקקים ומחלפים. אבל הרבה שלוחים לתעשיית הדכדוך, ובלי שתכננתי – גם תזכורת מקיץ אחר בדרום.
היארצייט הרשמי של גוש קטיף ז"ל חלף לו, 12 שנים זה אפילו לא מספר עגול, ואתם בטח משוכנעים שכבר שמעתם הכול על הרשלנות וההתעללות במגורשי גוש קטיף. ובכל זאת, רבים מאנשי הגוש עוד לא מצאו מנוח לכף רגלם ולנפשם. הם לא יכולים לחכות עוד שלוש או שבע שנים עד שיגיע תאריך סמלי ועגול ושוב מדינת ישראל תיזכר בהם, או שבאיזה פרויקט חגיגי בטלוויזיה יחזרו לבדוק איפה הם היום.
מספיק לעצור לרגע באתר הזמני בניצן כדי לצאת מהדעת, ולא רק בגלל החום הכבד של שלהי חודש אב. ליהודה גרוס, תכף בן 60, יש כאן טמבוריה. גלגול של עסק קטן למסגור תמונות ושכפול מפתחות, שפעל 20 שנה במרכז המסחרי של נווה דקלים ונדד איתו לניצן. עסק שהיה ונותר מטה לחמה של משפחתו. כשהגיע מיד אחרי העקירה לאתר הקראווילות – סוג של מחנה פליטים עם קוסמטיקה – הבטיח לו נציג משרד השיכון שתוך שלושה חודשים יוקם מרכז מסחרי במקום, והוא כמובן יקבל זכות ראשונים להמשיך ולהתפרנס.
אם יהודה היה מחכה למדינה, עד היום לא היה לו מה לאכול. המגרש שיועד למרכז המסחרי עדיין שומם, אפילו השלט "פרויקט ניצן – מרכז מסחרי" כבר הוסר. אבל במקום לשקוע בייאוש ובביורוקרטיה, יהודה ועוד כמה מחבריו, בעלי עסקים מהגוש, התעקשו להמשיך ולפרנס את משפחותיהם. העסק הוא אותו עסק, הלקוחות הם אותם לקוחות, ורק המיקום שונה וזמני. לבית קבע הוא הגיע, אגב, רק אחרי שמונה שנים. עכשיו המדינה תובעת אותו, ועוד כמה בעלי חנויות קטנות אחרות, על סך של יותר ממאתיים אלף שקלים לעסק, בטענה שפלשו לקרקע של רשות מקרקעי ישראל והקימו עסק שלא כדין ובלי אישורים.
על פי שורת הדין
על הנייר המדינה צודקת. החנות אכן על קרקע ציבורית, וברשות מקרקעי ישראל מציגים שלל נימוקים. הם מזכירים שלבעלי העסקים ניתן פיצוי מלא, שהעסקים פועלים בלי אישור, שהמדינה העלימה עין שנים, ושהגיעו להליך משפטי רק לאחר אזהרות והתראות.
לכל אלה מוסיפים הפקידים הממשלתיים גם נימוק ערכי: המדיניות היא לייבש עד תום את האתרים הזמניים של מגורשי קטיף. פרצופן המכוער של המעברות הללו נחשף בחלוף השנים. הקוסמטיקה נשרה, הצבע דהה, ונותרו קרוואנים דולפים עם גג אדום. כל קראווילה שמתרוקנת מפורקת בזריזות על ידי המנהלת לפינוי אתרים, כמו בניסיון למחות את החרפה. מי שיבקר באתר בניצן או בעין צורים ימצא מערכת כבישים כמעט נטושה, ושבילים שמובילים לשום מקום. בין מגרשים ריקים עם צמחיית פרא גבוהה, פה ושם עדיין עומדת קראווילה של משפחה אחרונה שכבר לא עמדו לה הכוחות להשאיר את הראש מעל המים. נותרו כמה עשרות כאלה.
המאבק המשפטי של יהודה הוא לא רק סביב הטלטלה הנוספת שיעבור העסק בחיפוש אחר מקום חדש, אלא גם נגד הדרישה לשלם רטרואקטיבית על השימוש בקרקע ולממן את הוצאות הפינוי ממנה. אגב, גם אחרי שיפונו 20‑30 המטרים הרבועים שעליהם משתרעת החנות, אף אחד לא צפוי ליהנות מהקרקע בשנים הקרובות. בדיון שנערך בבית משפט השלום באשקלון הודה נציג המדינה שהתוכנית להקים בשטח אזור מוסדר למסחר, תעשייה ותעסוקה עוד רחוקה מביצוע. "התכנון יימשך עוד כמה שנים טובות, והביצוע בפועל ייקח עוד כמה שנים". או אם להתרשם מקצב הטיפול שהפגינו עד כה, ובתרגום לישראלית פשוטה: יהודה ייצא לפנסיה לפני שטרקטור אחד יעלה על השטח.
"לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין", ציטט לי השבוע יהודה, "אצלנו זה הפוך: קודם חרבה ירושלים שלנו, אחר כך העמידו עלינו את שורת הדין".
תגובת רשות מקרקעי ישראל: "רשות מקרקעי ישראל והרשות לפינוי אתרים נאלצו לפנות לערכאות לאחר שכל הניסיונות שהתנהלו במשך שנים להביא לפינויָם של העסקים שהוקמו בניגוד לחוק וללא ההיתרים המתחייבים, עלו בתוהו. מדובר בעסקים שהוקמו באתר הזמני שכבר מזמן היה צריך להתפנות כולו, ולכן המדינה פועלת גם בסיוע בתי משפט לפנותו".
סליחות בקרוואן
כשהמדינה נחושה כל כך לייבש את האתר הזמני, נותר רק להתנחם בכך שלפחות את יישוב הקבע מקדמים בצורה לא פחות יעילה. אבל תפילת מנחה חטופה בקרוואן בית הכנסת הספיקה כדי לנפץ גם את האשליה הזאת. כן, בקרוואן. שתים עשרה שנים לא הספיקו למדינה כדי לסיים לבנות את מבנה הציבור הבסיסי של הקהילה.
בחולות של ניצן יש גם בנייה והתחדשות. אנשים פרטיים הצליחו לאסוף את עצמם ולהקים בתים יפים, נחלה חדשה שתיתן להם את מנוחת הנפש. מולם בולטת חרפת המנגנון הממשלתי המשומן, שאמור להיות חזק מכל אדם בודד אבל כשל גם פה.
מבחוץ בתי הכנסת נראים כמעט מוכנים. אחד אשכנזי, אחד טוניסאי, אחד תימני. השלד עומד, אבל המלאכה רחוקה מסיום ורשימת ההסברים ארוכה: הכסף נגמר שלוש פעמים. הפוליטיקה המקומית תקעה את הפרויקט, ובשלב מסוים אפילו היה מי שמנע את כניסת הקבלנים לאתר הבנייה.
במקום להתפלש בחילופי ההאשמות והתגובות, מספיק לבחון את רשימת הגופים שחולקים או מגלגלים ביניהם את האחריות: מינהלת תנופה אחראית על התקציב, קק"ל על הפיתוח, משרד השיכון על הביצוע, וכמובן המועצה האזורית אשקלון. מולם יש גם את האגודה שמייצגת את התושבים עצמם. מספיק שאחד הגופים האלה סובל מחוסר מוטיבציה כרוני, או גרוע מכך – תוקע מקלות בגלגלים מסיבותיו, והעסק תקוע. בכיר במינהלת תנופה הגדיר את עצמו בייאוש "לוביסט". המדינה לא דאגה להעניק סמכויות-על למי שאחראי על שיקום המפונים. נותרה לו רק השתדלנות.
את תפילות חגי תשרי, כך הבטיח ראש המועצה, התושבים יקיימו כבר בבתי כנסת של קבע. כדרכם של אירועים הכוללים ברכות פומפוזיות וגזירת סרטים, מן הסתם יהיו לא מעט מכובדים שיתנדבו להשתתף בשמחה. ראוי שחלקם לפחות ישקלו להקדים, כדי להגיד יחד עם המתיישבים את הסליחות של אלול – בקרוואן.
לתגובות: 2sherki@gmail.com