אבי גבאי יתקשה ליצור שותפויות פוליטיות שיהפכו אותו למתחרה אמיתי מול נתניהו מטעם גוש השמאל. כשההילה הראשונית תשקע והסקרים יתחילו לאכזב, יו"ר העבודה החדש יצטרך להוכיח שהוא באמת עשוי מחומרים של הנהגה
לכמה דקות האופוריה שברה שיאים. מי שהתבונן מהצד בדיווחי התקשורת יכול היה לחשוב שאירע מהפך פוליטי יוצא דופן, או שלפחות ממשלת הימין נפלה. אבל האמת הייתה מחמיאה הרבה פחות, והשתקפה כמעט בכל סקר שנערך בימים האחרונים מאז זכה אבי גבאי בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה. המציאות היא שמדובר במפלגה מקרטעת שעומדת לאבד חלק ניכר מ‑24 המנדטים שלה, ובסך הכול זכתה במנהיג שניהל קמפיין מבריק, אלא שאין לו שום קשר אמיתי למפלגת העבודה. יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן היטיב להגדיר זאת כך: "כל הכבוד לגבאי, הוא גנב להם את המפלגה".
גבאי הוא הצבעת מחאה. למתפקדי העבודה נמאס מהחבורה הוותיקה שתקעה אותם במקום. הם רצו שמשהו חדש יתחיל אצלם, ביקשו ליצור מומנטום חיובי וקיבלו את מה שרצו, אולם כמה מבין מצביעי העבודה מאמינים שאבי גבאי הוא שחר של יום חדש? שהוא האיש שיוביל אותם לבחירות וינצח את נתניהו? לא מספיק.
המבחן הראשון של היו"ר החדש הוא באיחוד השורות. הוא מקבל מפלגה חבולה, שחלק ממייצגיה ניהלו קמפיין נגטיבי, על גבול המזעזע, במטרה להשחיר את מי שמחר ייאלצו לעבוד איתם כתף אל כתף. גבאי הכריז שהאחדות לפני הכול. עכשיו הוא צריך לקיים.
זו לא ההבטחה היחידה של יו"ר העבודה. הוא גם הפריח לאוויר סיסמאות כמו השקעה בדימונה במקום בעמונה, וסיפר שהקמפיין להחלפת נתניהו יצא לדרך. אלו הצהרות יפות. כדי לגבות אותן במעשים, כמו את הציפייה להשיג 30 מנדטים, גבאי צריך להביט הביתה פנימה ולראות מי האנשים שיתייצבו לצידו ומי יחפשו את כישלונו. האחרונים רבים יותר.
עוד מעט תשקע ההילה והסקרים, שגם עכשיו לא מחמיאים במיוחד, עלולים לאכזב עוד יותר. גבאי הוא לא ח"כ. כיצד ירגישו אותו באופוזיציה בכנסת? שאלה טובה. גבאי הוא כלכלן מעולה. מנהיג? חובת ההוכחה עליו. במפלגה אוכלת ראשיה, עדיף שלא יצפה לימי חסד. מי שראה את תגובתה הצוננת של ציפי לבני, שהייתה אמורה לצהול לאידו של עמיר פרץ ולשמוח עם גבאי, הבין שאפילו היא הולכת לנסות לאתגר את המנהיג החדש.
גבאי צריך לחשוב על שותפויות. בעבודה לא אוהבים בכלל את השותפות עם ציפי לבני ושרידי מפלגתה. יאיר לפיד לא יהיה זה שיחבור לגבאי לגוש חוסם, ולו בשל העובדה שסביר להניח שיקבל יותר מנדטים. על כולנו של כחלון אין מה לדבר בכלל. גבאי ערק מהמפלגה הזאת וכחלון לא ישכח ולא יסלח. כניסה לממשלה? גבאי סינדל את עצמו והתחייב שלא יעשה זאת בשום אופן. לא משנה מה התוכנית של המנהיג החדש בעבודה, השאלה היא אם הציבור הישראלי מעוניין בסחורה שיש למפלגה הזאת למכור. בבחירות האחרונות, תחת הרצוג, זה עבד היטב. בבחירות הבאות קשה להאמין שהעבודה של גבאי היא זו שתאיים על הליכוד של נתניהו.
הזוכה, המפסיד והשורד
המפסיד הגדול של הפריימריז בעבודה הוא לא עמיר פרץ. האחרון הפסיד, אבל ניהל קרב מאסף, הוכיח שכוחו עדיין במותניו אלא שזה לא הספיק לו. ההפסד הגדול באמת שייך למי שהתגייס במלוא העוז לעזור לפרץ – יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. ניסנקורן דאג לשנע, לסייע ולתת את כל הכוח למען ניצחונו של פרץ, אלא שזה לא ממש עזר ועכשיו יתחילו לשאול שאלות על ניצחונו שלו בבחירות לראשות ההסתדרות, בהן גבר על שלי יחימוביץ' – הצ'ילבה מאותה מפלגה. האם במצב שבו הבחירות היו נערכות באופן אלקטרוני כמו הפריימריז, בלי קלפיות ובלי ארגזים וקומבינות, ניסנקורן היה היום יו"ר ההסתדרות? אין דרך לדעת את התשובה, אבל נכון לעכשיו השאלה הזאת מהדהדת באוויר, ותמשיך להדהד עוד זמן רב.
בהתאם, המנצחת הגדולה בפריימריז היא שלי יחימוביץ'. לאחר ששבעה מרורים מעמיר פרץ תמכה בגבאי ללא סייג, ולהערכת רבים במפלגה זה עוד ישתלם לה. גם איתן כבל, שותפה של יחימוביץ' לדרך, עשוי לזכות לעדנה בעקבות התמיכה בגבאי.
יצחק הרצוג, אגב, אינו נחשב לדידי למפסיד. הרצוג בנוי להיות מספר 2 או 3 במפלגה כזאת. הוא אהוב ואהוד מאוד על חברי מפלגת העבודה. הוא פוליטיקאי מיומן, אבל לא מנהיג. הוא ישוב למקומו הטבעי במפלגה, וסביר להניח שזה יעשה לו רק טוב. הוא גם יישאר יו"ר האופוזיציה, ואם במקרה העבודה תהיה חלק מהממשלה, גבאי יידע לכבד אותו גם אז. הרבה ראשי מפלגה שהפסידו פרשו אחרי ההפסד. הרצוג הוא סוס פוליטי שכוחו עדיין במותניו, בשר מבשרה של המפלגה הזאת כבר הרבה שנים, ואפילו אבי גבאי, עם כל האג'נדה החדשה שהוא מנסה להביא, צריך אחד כזה לצידו.
נתניהו לא קשור
ביקורו ההיסטורי של ראש ממשלת הודו בשבוע שעבר זכה לכותרות מאוד פושרות בחלק מאמצעי התקשורת כאן בישראל. בפרשת הצוללות לעומת זאת, הכותרות נמרחו על פני עמודים רבים בעיתונים. נראה כי הניסיון למצוא כל בדל של רמז שישחיר את ראש הממשלה בנימין נתניהו, מעביר כמה אנשים על דעתם.
והנה תמונת המצב האמיתית: נתניהו אמנם עלול להיחקר מכיוון שמדובר בלפחות אדם אחד שהיה מקורבו – עו"ד דוד שמרון, ואדם נוסף שעבד לא רחוק ממנו – אבריאל בר יוסף, סגן ראש המל"ל לשעבר, אבל אין מי שמעריך שראש הממשלה קשור לפרשה הזאת באופן אישי. קשה שלא לבוז לניסיונות להביא להדחת ראש ממשלה באמצעות פרסומים עקביים שמטרתם היא דה-לגיטימציה. הרי אם יהיה כתב אישום באחת הפרשות נדע על זה מיד, ואם לא יהיה נשמע פרשנויות מרחיקות לכת כיצד נתניהו סובב את המערכת המשפטית, בחר יועץ משפטי שנוח לו, וגם על איך למישהו ממפלגה אחרת לא היו מוותרים.
יובהר כי פרשת הצוללות מסתמנת כבעייתית ביותר. מעורבים בה, על פי החשד, כמה אנשים שנשאו בעמדות מפתח במדינת ישראל. אבל כשברור וידוע שראש הממשלה אינו האישיו בתיק הזה, קשה להבין את הרדיפה הזאת. קשה שלא לבוז לאנשים ממורמרים כמו שר הביטחון לשעבר משה יעלון, שכדי לנקום בנתניהו הולך ומצהיר בריאיון ל‑CNN: "אני מאמין שנתניהו יואשם בשחיתות. יש יותר מדי נושאים על הפרק שנחקרים ואני חושב שזה יגיע לכדי כתב אישום".
נתניהו אינו צח כשלג. הוא ראש ממשלה נהנתן לא פחות מאהוד אולמרט. אורח חייו ראוותני, הוא לא מנחם בגין או יצחק שמיר. אבל במקום לאפשר למערכות עשיית הצדק לעבוד, אנחנו שומעים השכם והערב פרסומים ראשונים וחשיפות וגילויים בתיק הזה, בלי ששמענו עדיין את מסקנות צוות החקירה, עם רמיזות ולחץ על היועץ המשפטי לממשלה להאיץ את החקירה. הדברים שנכתבים כאן לא באים מתוך רצון להגן על נתניהו, אלא עלינו האזרחים. כי אם הכול עובד לפי לחצים ואינטרסים, איך נאמין למערכות הללו לכשנזדקק לצדק הזה בעצמנו?
טראמפ רוצה מתווה
פעמי השלום שוב בפתחנו. האמריקנים, כך נראה, גמרו בדעתם להציג מתווה, להכריז על שנה עד שנתיים של משא ומתן שיסתיימו בהגעה לסוג של הסכם מסגרת. מה יכלול המתווה? מאחורי הקלעים מתברר שהכוונה המקורית של ממשל טראמפ הייתה להצהיר מראש על קווים כלליים שיכללו ויתורים מסוימים מהצד הישראלי, אבל כאלה שדי ברור שלא יספקו את הפלשתינים, ולדרוש מהצדדים לשבת למשא ומתן על בסיס התחייבויות הדדיות. ביקוריו של ג'ייסון גרינבלט כאן נעשים במטרה למצוא את המצע הנכון, זה שיאפשר לשים את אבו-מאזן, נתניהו וטראמפ באותו חדר, בצורה שבה גם אם תימתח ביקורת, לא המנהיג הישראלי ולא המנהיג הפלשתיני ייקחו צעד לאחור. בסופו של דבר ממשל טראמפ רוצה הישג, ואם לא, הוא רוצה שיהיה את מי להאשים, רצוי את הפלשתינים.
לא שהכול חלק ביחסים בין וושינגטון לירושלים. טראמפ הוא איש עסקים חסר סבלנות. הוא היה בטוח שבקשותיו מישראל יעברו באופן חלק, אלא שמבחינת נתניהו הצגת מתווה שיכלול דרישות כמו הקפאה או לפחות עיכוב של בנייה ביו"ש, לא באה בחשבון כעת. זה עלול לסכן אותו פוליטית, ואת זה הוא לא יעשה גם בשביל ידידו האמריקני.
למזלה של ישראל, בצד הפלשתיני הדברים מסובכים עוד יותר. אנשי טראמפ באמת ובתמים חותרים למצוא את הצד שאשם בעובדה שאין משא ומתן, ולדעת רבים מהם האשמה נמצאת בצד הפלשתיני. מטעמים דיפלומטיים הם שומרים על שתיקה ולא אומרים זאת אפילו בתדרוכים. אבל בשיחות פנימיות זה המצב. מנגד, צוות המשא ומתן של הרשות גם הוא אינו טיפש. גם הם הבינו את הטריק ומנסים להתחמק ממנו. לתת הסכמות באוויר שאחר כך יתאדו, העיקר לא להצטייר כסרבנים.
השבוע האמריקנים עשו לפלשתינים מעין מבחן. הרשות אינה מוכנה ששגריר ארצות הברית בישראל ישתתף במגעים מדיניים, מכיוון שהוא נשלח לישראל. הם מוכנים לקבל בברכה את מי שאחראי על הצד הפלשתיני מטעם ארצות הברית, הקונסול בירושלים דונלד בלום. טראמפ שמע את הדבר ודרש שהשגריר דיוויד פרידמן ישתתף בפגישה של גרינבלט עם הצוות הפלשתיני. ברמאללה זעמו על הדרישה ובעיתונים הפלשתיניים הוטחה ביקורת קשה באמריקנים, אבל פרידמן השתתף בפגישה שהוגדרה "לבבית". בכך אותת הממשל האמריקני לפלשתינים איתות קל שהסבלנות אינה בלתי מוגבלת. צרפו את המידע הזה לדיווחים על טונים גבוהים בפגישה בין אבו-מאזן וטראמפ בבית לחם, ותקבלו את התמונה. טראמפ רוצה שלום, אבל מסתכל עליו, נכון לעכשיו, בעיניים ישראליות הרבה יותר מאשר בעיניים פלשתיניות.
נכון לעכשיו השאלה שמעסיקה את המערכת המדינית בירושלים, ועדיין אין לה תשובה ברורה, היא האם יהיה נכון לתת לממשל בוושינגטון הבטחות, ולבנות על ההנחה שמדובר בצ'ק שישראל לא תצטרך לפרוע מכיוון שהפלשתינים יטרפדו את המהלכים.
בינתיים גורם אמריקני אומר ל'בשבע' כי "יש לכולנו חובה להתחיל במגעים. אף אחד לא יודע לאן יובילו והאם הם ייעצרו. אבל אם נתחיל נוכל לשים את האצבע על הבעיות האמיתיות, ולראות אם כולם חפצי שלום, וכולם מוכנים באמת לעשות ויתורים לשם כך".
לתגובות: nitsan@besheva.co.il