אם ראשי צה"ל מתעקשים לשלב לוחמות ביחידות קרביות, על הציונות הדתית לצאת למאבק כולל בתופעה, או לפחות לדרוש מסגרות נפרדות לבניה ותלמידיה
עמנואל שילה
1 בחציו השני של קורס הקצינים בבה"ד 1, בשלב ההשלמה החילית של חיל הרגלים, אין היום אפשרות לשרת במסגרת פלוגתית שאין בה חיילות. צוער דתי שיבקש זאת, יוכל אמנם לשרת במסגרת מגדרית שכולה חיילים עד לרמת הצוות. אך כל פעילות במסגרת גדולה שמעל לרמת הצוות, מתקיימת בשיתוף עם צוותים אחרים שבהן משרתות צוערות. כלומר בכל תרגול פלוגתי, בבסיס וגם בשטח, הצוער הדתי יידרש לתרגל ביחד עם חיילות. זה לא שהוא חייב, חלילה. אם מצפונו הדתי וההלכתי מציק לו – הוא יכול לוותר על הקצונה ולהדיח את עצמו מהקורס.
2 המציאות המעיקה הזאת היא חלק ממגמה כוללת ומדאיגה של העדפת ערכים פמיניסטיים וזכויות החיילות על פני ערכי היהדות וזכויות החייל הדתי.
רמת ההתחשבות בחייל הדתי הולכת ומצטמצמת ככל שהוא מתקדם בדרגה ובתפקיד. לאחרונה הוחלט שמפקד דתי לא יוכל יותר לדרוש שלא לפקד על לוחמות. ההסבר לכך הוא שהשוויון בין המינים הוא חלק מערכי צה"ל, וככל שהחייל נושא תפקיד בכיר יותר בארגון כך מצופה ממנו יותר להפנים את ערכיו. לא ברור מי קבע ומתי שערבוב המינים הוא אחד מערכי צה"ל והצניעות איננה אחד מערכיו. אבל זהו המסר שהמערכת מעבירה בשנים האחרונות.
למעשה מדובר בחלק מתופעה כוללת יותר, שמותירה תחושה של יחס צונן מצד צמרת צה"ל כלפי תופעת הכיפות המתרבות ביחידות הלוחמות, ובעיקר בדרגי הפיקוד והקצונה. שורה של אירועים שקרו והחלטות שהתקבלו יוצרת רושם שבצמרת צה"ל מעוניינים לדלל את כמות הדתיים בצבא, או לפחות לגרום להם להנמיך פרופיל ולהוריד את הדגל הדתי וההלכתי לחצי התורן. צה"ל אולי זקוק ללוחם הדתי ולמפקד הדתי, אבל הוא רוצה אותם מבויתים, כאלה שלא משנים אווירה, שלא גורמים ל"הדתה".
לא מדובר במדיניות מוצהרת, אבל הצטננות הרומן בין צה"ל לציונות הדתית מורגשת היטב בשטח. הנה עוד כמה אירועים מהשנים האחרונות שבאופן מצטבר הולידו את התחושה הזאת: הגינוי והיעדר הגיבוי למח"ט גבעתי עופר וינטר שהעז להזכיר שם שמיים בפקודה לקראת יציאה לקרב; הערמת קשיים על קבלת אישור לגדל זקן, והגדרת אלה שבכל זאת קיבלו את האישור הזה כמי שאינם ראויים לייצג את צה"ל בטקסים; שחיקת כוחה של הרבנות הצבאית והוצאת תחום התודעה היהודית מסמכותה; הדרישה המשפילה מהרבצ"ר המיועד, אל"מ הרב אייל קרים, לספק הסברים לראש אכ"א ולרמטכ"ל על תשובות הלכתיות שכתב לפני שנים רבות, בהיותו אזרח.
3 הציונות הדתית עושה מאמץ עילאי במשך שנים כדי להימנע מהתנגשות חזיתית עם צמרת צה"ל סביב נושא היחסים הבין-מגדריים בצבא.
אל מול הגל הפמיניסטי השוטף את צה"ל, גל שבחלוף השנים הולך ונעשה נחשול, סרוגי הכיפה בצבא ומחוצה לו נקטו מדיניות של הרכנת ראש בתקווה שהזרם יחלוף. המציאות החדשה של שילוב חיילות בעוד ועוד תפקידים שבעבר יועדו לחיילים בלבד הולידה בעיות צניעות קשות, שאותן ניסו לפתור באמצעות פקודת "השילוב הראוי". כבר עם בואה לעולם, הפקודה הזאת כונתה בפי רבים "השילוב הלא ראוי". עם השנים המגמה הפמיניסטית העמיקה את אחיזתה בצמרת צה"ל, וההצלחה נוצלה כדי לנסח את פקודת "השירות המשותף", ששוחקת את הפקודות והסיכומים שקדמו לה ומעמיקה את ערבוב המינים ביחידות צה"ל.
הרבנות הצבאית התאמצה מאוד כדי להכשיר הלכתית את הדרישה מחיילים דתיים להיות נוכחים בטקסים שבהם נשמעת שירת נשים. זאת על אף שמדובר לכל היותר בהיתר של שעת הדחק, ולמרות שאין שום חוק או עיקרון הקובע שבטקסים צבאיים חייבת להיות שירת נשים או שירה בכלל. רוב רבני הציונות הדתית הורו לתלמידיהם לא לחולל מהומות סביב העניין. אבל הגמישות הזאת לא הניבה הערכה או התחשבות, והמגמה הפמיניסטית ממשיכה לכבוש את הצבא ולדחוק את הדתיים אל הקיר.
חיילים ומפקדים דתיים, וגם כמה שאינם דתיים, חזרו ממבצע 'צוק איתן' עם סיפורים קשים על סיטואציות בלתי אפשריות שנוצרו כאשר חיילים וחיילות נדרשו לשהות במשך ימים בתנאי קרב על אותו נגמ"ש. הדברים הללו עברו בשקט יחסי. ההנהגה הרבנית והפוליטית של הציונות הדתית לא רצתה לקלקל את היחסים עם צמרת הצבא, חששה מעימות, ולא יצאה למערכה מקיפה ושיטתית נגד ההשתעבדות למגמות הפמיניסטיות, תוך כרסום קדושת המחנה ופגיעה בזכויות החייל הדתי. ראשי ישיבות ההסדר והמכינות הקדם-צבאיות בחרו להבליג. אלה שכן ניסו להילחם בתופעה העדיפו לא לדבר בשם היהדות וזכויות החייל הדתי, אלא להסתתר מאחורי קומץ של דוברים חילונים, שזעקו ובצדק נגד הפגיעה ברמת הכשירות המבצעית כתוצאה משילוב החיילות ביחידות לוחמות.
4 השבוע נראה שהגיעה נקודה של שבר. אל מול הכוונה לשלב חיילות בתפקידי לחימה בצוותי טנקים, רבני הציונות הדתית התייצבו בקו התנגדות אחד שנמתח מהרב שמואל אליהו מצפת ועד לרבנים יהודה גלעד ועילאי עופרן מהקיבוץ הדתי. אבל כדי לקיים מאבק רציני שגם יניב תוצאות, צריך לנהל אותו בעקביות, במקצועיות ובהתמדה, כמו שעושים הארגונים שמשתמשים בערכי השוויון כדי לעצב את דמותו של צה"ל על פי רוחם. ספק אם הציונות הדתית הממוסדת, ובעיקר ישיבות ההסדר והמכינות הקדם-צבאיות, מסוגלות להתמיד בכך.
האסימון שצריך היה ליפול מזמן אולי נפל השבוע. יש מי שאולי הבינו שהבלגה חסרת מעש והרכנת ראש לא יכולות להיות תחליף לגיבוש מדיניות וקבלת החלטות. ביחסה לצבא, הציונות הדתית עומדת בפני שתי דרכים אפשריות.
הדרך האחת היא להילחם, בתקווה שעוד לא מאוחר מדי, על עמדתו ועל רוחו של צה"ל. לצאת במחאה גם נגד שחיקת כושרו המבצעי של צה"ל וגם נגד הפגיעה בטוהר המחנה ובזכויות החייל הדתי. לנהל מאבק ציבורי, להפעיל לחץ פוליטי, לתת לראשי צה"ל להבין שלהמשך הפגיעה ביהדות ובחיילים הדתיים יהיה מחיר, באופן שיגרום להם לשקול שנית את עמדתם.
הדרך השנייה היא להסתפק ביבנה וחכמיה. לתת לראשי צה"ל השבויים בקונספציה הפמיניסטית ללמוד דרך הרגליים את מה שהם מסרבים להבין דרך הראש. שישלימו את המהלך המסוכן שבו הם הולכים בעיוורון, שישלבו לוחמות בכל מקום, עד שהמציאות המבצעית תוכיח את השגיאה – כשם שרק פיגועי ההתאבדות על מאות הרוגיהם הוכיחו לראשי צה"ל דאז את השגיאה של הסכמי אוסלו. הדברים האלה נכתבים בצער רב. את מחיר ההתפכחות הכואבת נשלם כולנו, חלילה.
ובינתיים, עד להתפכחות, נדרוש בשביל בנינו ותלמידינו מסגרת מוגנת וסטרילית בתוך הצבא. אם אתם מתעקשים לערבב חיילים וחיילות, נאמר להם, לא נוכל להיות שותפים לכך. אנו דורשים בשביל הבנים שלנו פלוגות וגדודים נפרדים. במסגרות הללו תישמר קדושת המחנה ברמה גבוהה של לכתחילה. הכושר הקרבי של היחידות הללו לא יתכרסם על ידי שילוב חיילות בעלות יכולות פיזיות מופחתות. גם חיילים שאינם דתיים יבקשו להצטרף ליחידות הללו, שיהיו הטובות בצה"ל.
לא ביקשנו להסתגר בגטו ואיננו שואפים לכך. אבל השירות המשותף של דתיים וחילונים מספיק מורכב וקשה כשלעצמו וגובה מחירים לא פשוטים. אם ראשי צה"ל יתעקשו להוסיף למשוואה גם את הערבוב בין המינים, עלינו לומר להם עד כאן. את הניסוי החברתי הפמיניסטי הזה תעשו בלי הבנים והתלמידים שלנו.