יש לי מזל גדול ששם המשפחה שלי מתחיל באות רי"ש. יש בכיתה שלי שלושים ושישה ילדים, ועד שהמורה מגיע ל"רוט אחיקם" ברשימת השמות, אני מצליח להיכנס ולהתיישב במקום. טוב, בדרך כלל אני מצליח. ברוב הימים אני נכנס באיזשהו מקום בין מוצפי לפרידמן, אבל קורה גם שאני מגיע מתנשף רק בשרעבי. וזה ממש לא נעים.
אולי הבעיה בכלל בשם הפרטי שלי. מישהו אמר לי פעם שלאנשים יש נטייה להיות בדיוק הפוכים מהשם שלהם: כל ה"אריה" הם פחדנים, למשל, או צמחוניים. אני בכלל לא בטוח שזה נכון, אבל אצלנו יש בזה משהו. אחי הלל, למשל, קורא לי "אחי-מה-זה-לא-קם", שזה שם קצת ארוך, אבל די משקף. מה לעשות? אני פשוט לא יודע לקום בזמן בבוקר!
מי שבדרך כלל מנסה לשלוף אותי מהמיטה זאת אמא. אני צריך לצאת מהבית ברבע לשמונה, אז בשבע ורבע היא נכנסת לחדר שלי ונעמדת לידי. "בוקר טוב אחיקם", היא אומרת בעדינות, וכשאני לא מגיב, היא מדברת יותר בקול. גם זה בדרך כלל לא מועיל, אז היא מנענעת אותי קצת. אבל אני ישן כמו בול עץ, ורק אחרי דקות ארוכות של נדנוד, אני מצליח לפקוח עין. אמא טוענת שאני הולך לישון מאוחר מדי, ואם אני אלך לישון שעתיים קודם לא תהיה לי שום בעיה לקפוץ מהמיטה. אולי היא צודקת, אבל ללכת לישון בשמונה זה ממש לא בשבילי. אני בכלל לא עייף בשעות האלה, ואין שום סיכוי שאירדם. אז אני הולך לישון כשמתאים לי, מתעורר כשאני מצליח, וחוטף מהמורה על האיחורים. מה לעשות? כזה אני.
המצב הזה היה עלול להימשך לנצח, אלמלא חוג הנחיית ההורים של אמא. בתקופה האחרונה היא הולכת פעם בשבוע לפגישה עם מנחת הורים, וערב אחד היא ביקשה לשוחח איתי. "אחיקם יקירי", היא פתחה, "אתה כבר בחור די גדול, ואני חושבת שאתה מספיק בוגר כדי לקום בבוקר בכוחות עצמך".
"מה זאת אומרת?", שאלתי בחשדנות.
"זאת אומרת שממחר ואילך אני מעבירה אליך את כל האחריות לנושא. אני לא מתערבת בעניין בכלל. לא יהיו יותר נדנודים בבקרים, לפחות לא מצידי".
הממ… לא ידעתי להחליט אם העניין הזה מוצא חן בעיניי או לא. מצד אחד שמחתי על הקטע של ההכרה בזה שאני בוגר, אבל מצד שני, אפילו כשאמא לא מרפה ממני אני בקושי מצליח לגרור את עצמי מהמיטה, ובדיוק למחרת היה אסור לי לאחר בשום פנים ואופן. עמדנו לצאת לטיול של יומיים, וממש, ממש לא רציתי לפספס את האוטובוס.
לא ידעתי מה לעשות, אז התייעצתי עם הלל. לו אין בעיות קימה, משום מה.
"תקשיב", הוא אמר, "יש כאן משימה שאתה מוכרח להצליח בה. אני מציע להפעיל את כל התותחים. לך לישון ממש מוקדם, ושים שלושה שעונים מעוררים".
זה נשמע לי הגיוני, ואז היה לי עוד רעיון. "הלל, אם אתה רואה שאני לא קם בכל זאת, תוכל לשפוך עליי קצת מים?".
"בשמחה", אמר הלל, וחייך חיוך קצת מרושע.
אז הלכתי לישון בשמונה. הייתי בטוח שאתהפך שעות במיטה, אבל כנראה שהייתי די עייף, כי נרדמתי די מהר. ובאורח פלא, ואני ממש לא מבין את זה, התעוררתי למחרת עוד לפני שהשעון המעורר הראשון פעל. יצאתי בדרך לבית הספר עשר דקות לפני הזמן הרגיל שלי, והיחיד שנראה מבואס היה הלל, שלא זכה לעשות לי מקלחת על הבוקר…