כל הפוסטים בעל טעם ועל רוח

במשך שנים היה לי קשה לשנות את תפיסתי על ירושלים, העיר שבעיניי הייתה תקועה כמו עיירה יהודית מאות שנים אחורה:

במקום להתלבט בשבת בבוקר אם ללכת לים, לקאנטרי או לעל האש אצל ההורים של בעלי, אני יכולה להתפנק במיטה עם

חשבתי שזה יהיה כנס שבזכותו אוכל לספר לכם על תבשילים מגרים ורעיונות חדשים בתחום המזון הבריא, ובמקום זה מצאתי את

האלימות שאנחנו חשופים אליה מעל גבי המסכים השונים נדבקת לנשמה שלנו והופכת את החברה לקהת חושים ואלימה. היד שאוחזת בשלט

המילים הקשות שכתבתי בטור הקודם בעקבות מותה של מיכל בן רעי לא מעידות על ניתוק מהקב"ה. מבחינתי, עדיף להיות כנה

את האוכל לשבת הכנתי בעיניים נפוחות מבכי, בהדלקת נרות עצרתי מלצרוח, בקבלת שבת לא אמרתי מילה, וברכת המזון בקושי הצליחה

הבלבול המוחלט אל מול הרוע, ההתעוררות הפנימית שפוקחת עיניים והתודה שבוקעת מהלב כלפי שמיא. שיחה עם ריבונו של עולם, רגע

ירקות חתוכים, מסודרים על מצע של דגן, עם מיני גרעינים מפוזרים וקצת חלבונים שיוצרים יחד יופי אינסופי. קבלו את ה"ריינבו

אחת כמוני ברא השם, ואני חשובה ויקרה. כל אחד הוא עולם שלם של אהבה, שמחה, חששות, תקוות ותפילות. בדיוק כמוני

בעולם הדוסי כנראה לא שמעו על שילוב של גבוה ורזה, ובעלי נאלץ לנוע בין ציצית קצרה מדי שחומקת מהמכנסיים, לציצית