בגלל מזג האוויר ביטלו לנו את הטיול.
ישבנו בכיתה ולמדנו, ואני שלחתי בכל רגע מבטים אל החלון. הוא מסגר לי תמונה של עננים עבים ושחורים, ומדי פעם היה טפטוף שצייר על הזגוגית פסים אנכיים. העצים נעו ברוח, והלב שלי רצה לצאת אל האוויר החורפי. רק לקראת השעה האחרונה נזכרתי ששכחתי להגיד לאמא שהטיול של היום בוטל. היא בטח עוד חושבת שנסיים בחמש, והבית יהיה נעול כשאגיע.
כל אלה יחד, ובעיקר הריח של הגשם ברחוב, הוכיחו שהיום כדאי לחזור הביתה בדרך הארוכה. כשהלכתי בחורשה הקטנה ראיתי את הכלניות (או אולי פרגים? אני לא ממש מבדיל). עלי הכותרת האדומים שלהם נצצו מטיפות וזהרו על רקע העשב הירוק. ליד שורשי עץ האורן הציצו הפטריות הצהבהבות שסבתא לימדה אותי שקוראים להן אורניות. זכרתי שהיא סיפרה לי שהן ראויות למאכל, ושכשהייתה ילדה היא הייתה יוצאת עם אחותה לקטוף אותן. העיניים של סבתא תמיד הבריקו כשתיארה לי את הבישולים שאמא שלה הייתה מכינה מהדברים שסבתא ואחותה ליקטו בטבע. הוצאתי את השקית שנשארה אחרי שאכלתי את הסנדוויץ' של הבוקר, וקטפתי כמה פטריות יפות בשביל סבתא. יש לי זמן, ועכשיו גם אורניות, זו סיבה נהדרת לבקר את סבתא.
כשהגעתי אליה היא הייתה באמצע הבישולים, ומאוד שמחה על התוספת הטרייה שהבאתי לה. "תראה איזה ריח של טבע יש לפטריות האלה!" היא קראה, ומיד שלחה אותי למכולת לקנות עוד כמה מצרכים בשביל שנכין יחד מרק פטריות. עזבתי אותה כשהיא בודקת בעיון כל פטרייה מפני חרקים, ובידי סל הקש של סבתא. במכולת פגשתי את זאב. "שלום לך", הוא אמר, "לאן אתה ממהר היום?" חייכתי וסיפרתי שהבאתי לסבתא כמה אורניות מהחורשה.
"אוי, מרק פטריות טריות! זה הדבר הכי טוב ליום חורפי שכזה", הוא אמר, ואני עניתי שאני בטוח שסבתא תשמח אם הוא יצטרף לארוחה. זאב עבר בין שורות המדפים עם כיסא הגלגלים שלו. עזרתי לו להגיע למוצרים שהיו על המדפים הגבוהים (הוא נתן לי לטפס על המשענת של הכיסא, וככה הגעתי גם לקופסת השימורים שסבתא ביקשה שאביא). כך עשינו את הקניות יחד, זאב ואני. בדרך לבית של סבתא הוא הסכים להסיע את כל השקיות על הכיסא שלו, אז הידיים שלי היו פנויות לקטוף לסבתא בדרך קצת פרחי בר (לא מוגנים). הלכנו יחד, זאב ואני, טיפות דקיקות של גשם מלטפות לנו את הפנים, ותמונת העננים המתחלפת מעלינו משתקפת בשלוליות. זאב הרים מבט אל השמיים.
"אתה יודע, שירי הילדות שעליהם גדלתי הם באנגלית. כל שיר שעוסק בגשם מדבר על כמה שהוא מציק ומפריע. פה, בארץ שלנו, הגשם הוא ברכה משמיים ושירי הילדים מהללים אותו".
זאב ואני המשכנו ללכת תוך כדי שירה אדירה של "בואו עננים, הבו גשם לגנים" וגם "גשם גשם משמיים" ועוד כמה שירים שאני זוכר מהגן. השירים גרמו לשנינו לצחוק, ולאנשים שעברו לידינו ברחוב להביט בנו בהפתעה או בחיוך. הבית של סבתא קידם את פנינו בריחות בישולים וחמימות. תליתי את המעילים בארון, וסבתא מיהרה להוסיף את כל המצרכים למרק.
כשישבנו לשולחן, לוגמים ברעש מרק נהדר, שאל זאב כשחיוך שובבי על פניו: "סבתא, סבתא, למה החיוך שלך נעים כל כך, ולמה המרק שלך טעים כל כך, ולמה הבית שלך חמים כל כך?"
מיששתי את הכיפה האדומה שלראשי, וחייכתי. יש ימים שבאמת נראה שלקוחים מתוך סיפור אגדה.