חודש אלול כבר בשיאו, ובבית הספר מדברים איתנו הרבה על חטאים, חזרה בתשובה, ימים נוראים ועוד כל מיני דברים מפחידים כאלה.
האמת שכל הדברים שהמורים אומרים לנו גרמו לי להיות די עצוב: כשאני חושב רק על השבוע האחרון אני יכול להיזכר בכמה דברים די מעצבנים שעשיתי, וכמה מילים ממש מיותרות שאמרתי. אם זה רק בשבוע אחד, אני מהרהר בלבי, אז מה הספקתי לעולל במשך שנה שלמה? איך אגיע ככה לראש השנה? כך ישבתי באחת ההפסקות, כשראשי אחוז בין ידיי, ואני תפוס במחשבות לא מעודדות שכאלה.
"היי, איציק", הרגשתי טפיחה עליזה על שכמי, "מה הדיכאון שנפל עליך?" שאל אותי שלומי הג'ינג'י. את שלומי, בניגוד אליי, אף פעם לא תתפסו עם פרצוף חמוץ. הוא תמיד מתגלגל מצחוק, לא משנה ממה, ולכל הפחות מעניק חיוך רחב למי שעומד מולו. "מה זאת אומרת?" השבתי בקול נמוך, "אתה לא מבין שאנחנו בחודש אלול? אתה יודע כמה חטאים יש לנו? איך נצליח לתקן את כל זה עד ראש השנה?".
שלומי פרץ בצחוק מתגלגל: "וזו סיבה להיות עצוב? השתגעת?". כשתליתי בו עיניים תמהות, הוא לא הסביר את עצמו ורק הציע לפתע: "תגיד, רוצה להצטרף לחבורה החדשה שהקמתי?". "מה, חבורה? איזו חבורה?" התבלבלתי כבר מכל השיחה הזאת. "מה, לא שמעת על חבורת אלו"ל? אוהבים לשמוח ואוהבים לשמח'. אתה לא מבין איזה דברים שווים אנחנו עושים ביחד". אלול? לשמוח? לשמח? עכשיו כבר לא הבנתי כלום, אבל שלומי הזמין אותי למפגש של החבורה מחר בארבע מתחת לבית שלו, והחלטתי לבוא ולברר בעצמי.
"חברים, היום אנחנו מקבלים חבר חדש לחבורה – איציק. אני בטוח שהוא יוסיף לנו המון, נכון?" שלומי חייך לעברי חיוך רחב למחרת אחר הצהריים. משכתי בכתפיי, ושלומי לא חיכה: "אנחנו יוצאים למבצע נוסף של חבורת אלו"ל. מה משמח אותנו?". מכל עבר זרמו ההצעות: "ממתקים, פיצה וגלידה", "לנגן בגיטרה ולשיר", "לשחק כדורגל" ועוד. שלומי היסה את החברים וסיכם: "אוקיי, אז אנחנו בוחרים שני דברים, ויוצאים איתם היום לדרך. נלך על הפיצות והממתקים, ועל משחק כדורגל. יאללה, התחלנו. אלו"ל – תמיד בשמחה!" הוא צעק את הסיסמה, והתחלנו לצעוד אל המרכז המסחרי.
התפלאתי לראות את החבר'ה מזמינים פיצות וקונים לעצמם גלידות וערימה של ממתקים, ופשוט יושבים ומתחילים לאכול. מה אלול כאן? לאכול? אבל אז, אחרי עשר דקות של סעודה עליזה כיד המלך, מתובלת בבדיחות וצחוק, קמו בני החבורה, ארזו חצי מהאוכל שקנו והחלו לצעוד אל רחוב צדדי. אחרי חמש דקות נכנסנו אל קיטון די אפל, שבו התגוררה משפחה – אבא, אמא, שבעה ילדים וגם סבתא שישבה בפינת החדר. "אלו"ל שמח!" הכריז שלומי, "נכון שתשמחו לקבל את זה? פשוט קנינו קצת יותר מדי, חשבנו שתוכלו לעזור לנו להתגבר על זה". ילדי החבורה הוציאו את האריזות וחילקו אותן לבני המשפחה.
אט אט עלה חיוך על שפתי הילדים, וגם ההורים ואפילו הסבתא נראו קצת פחות עצובים. ישבנו עם המשפחה בחדר הקודר, אכלנו איתם וסיפרנו בדיחות. כשיצאנו משם, החדר נראה קצת יותר מואר מאיך שנכנסנו אליו. "תבואו שוב מחר", קראו אחרינו שלושה מהילדים. שלומי חייך אליהם חיוך גדול ואמר: "תתכוננו, אנחנו חוזרים בעוד שעה לשחק איתכם משחק כדורגל שלא תשכחו!". הילדים לא הסתירו את התלהבותם מהרעיון, ונופפו לנו לשלום בחיוך.
כשחזרנו הביתה בשעה מאוחרת, שלומי הציץ בפניי ושאל: "אז מה, איציק, אלול לא כזה עצוב נכון? אפשר להגיע לראש השנה גם עם חיוך גדול, ואפילו לחלק אותו לעוד אנשים…".