כשראיתי את שמם של נחמה ודוד יעקובי ברשימה על דלת המרפאה, חייכתי לעצמי. בעשרות השנים שאני רופאה שלהם, הם תמיד באים ביחד. גם לאחר שחגגו בשנה שעברה את חתונת הזהב שלהם, הזוגיות שלהם נראתה פורחת ורעננה.
"דוד מתקשה יותר ויותר ללכת", פתחה נחמה. נזכרתי שלפני שלושה חודשים דוד נפל ונחבל בירך ובפנים. למזלו, לא נגרם לו שבר, אך הכאבים והסימנים הכחולים חלפו רק אחרי שבועות ארוכים. "מאז הנפילה", המשיכה נחמה, "כמו שאת רואה, הוא משתמש בהליכון, אך עדיין אינו כל כך יציב. אני דואגת שמא ייפול שוב".
"את רוצה שאוותר על תפילה במניין בבית הכנסת?" שאל אותה דוד. בית כנסת הוא מקום תפילה כמובן, אך עבור פציינטים מבוגרים רבים הוא גם עוגן חברתי. הרבה מחיוניותו של דוד תלויה ביציאתו מן הבית יום יום ובמפגש עם בני קהילתו.
נחמה פנתה אליי שוב: "אני שוקלת לעבור לדיור מוגן. גם לי כבר קשה לתחזק את הבית. שנים רבות בישלתי, ניקיתי, סידרתי. אני רוצה קצת מנוחה". הבטתי בידיה הצנומות והמקומטות של נחמה. אכן, הן עשו עבודה רבה בשבעים וארבע שנותיה.
"באמת מגיע לך לנוח", חייך אליה דוד, "אז נוכל לקנות אוכל מוכן". "לא, זה ממש לא טעים. וזה לא רק הבישול. בשבוע שעבר נשבר דוד השמש שלנו. עד שהוא יתוקן אין לנו מים חמים", ענתה נחמה.
דיור מוגן הוא חידוש של השנים האחרונות. עם העלייה בתוחלת החיים, אנשים מבוגרים רבים מתקשים לנהל משק בית. הם אומנם צלולים ועצמאיים, אך עייפות, חולשה ומחלות שונות מכבידים עליהם מאוד. בדיור מוגן יש להם דירה פרטית משלהם, אך הם פטורים מדאגה לצרכים רבים כמו ניקיון, אינסטלציה, תקלות תקשורת, בישול, כביסה ועוד. גם טיפול רפואי זמין במקום בכל עת. בנוסף מוצעת להם פעילות חברתית ותרבותית מגוונת, בלי להתרחק מהבית: הרצאות, חוגים, שיעורים, סרטים, ערבי שירה, טיולים ומסיבות ימי הולדת מתקיימים לעיתים קרובות.
עם זאת, לאנשים מבוגרים לא קל להתנתק מסביבתם המוכרת. קשה להיפרד מהנופים שעליהם השקיפו במשך שנים, מהשכנים שאיתם עברו חוויות רבות, מהקהילה שאליה השתייכו זמן רב. קושי מיוחד טומן בחובו ההכרח להיפטר מחפצים רבים, שנאגרו במשך חיים ארוכים ומלאים – מסמכים, מזכרות, ספרים, רהיטים וכלים. לא פלא שההתלבטויות כבדות.
ואכן, דוד התקשה לקבל את ההצעה: "מה? לעזוב את הבית היפה שלנו? לעבור לכוך קטן של חדר וחצי או שניים? לא להתפלל בבית הכנסת שלנו?" – "כן", נחמה הייתה נחרצת, "נצטרך לוותר על הרבה דברים, אך אתה תוכל ללכת לבית הכנסת ללא נפילות, ואני לא אדאג לך כל הזמן". הם חיכו לתגובתי.
"אני ממליצה מאוד", עניתי להם. "אצטער מאוד, כמובן, על שלא אוכל להמשיך להיות הרופאה שלכם, אך דיור מוגן ממש מתאים לכם. מטופלים רבים שלי קיבלו את ההחלטה הקשה הזו, ורובם הגדול לא הצטערו על כך. הם נהנים מאוד מנוחות החיים, מהחברה ומהפעילויות השונות. אחת מהם אמרה לי, אחרי מסיבת פורים: 'לא חשבתי שבחיי עוד אהנה כל כך ממסיבות'. אחרת התחילה לצייר, ועוד אחת נעשתה אלופה במשחק הברידג'". נחמה ודוד הסתכלו זה אל זו. "אמרתי לך", אמרה נחמה, "שזה מה שהרופאה שלנו תגיד!"
שישה חודשים לאחר מכן באתי לבקרם בדירתם החדשה. אכן, הדירה הייתה קטנה, אך מטופחת ומאובזרת היטב. דוד ונחמה נראו מרוצים מאוד. "מה ששיכנע אותי בסוף", אמר דוד, "היה שנחמה אמרה לי שאם אחד משנינו ילך לעולמו, השני בוודאי יעבור לדיור מוגן. הוא בוודאי ייהנה מאוד, אך לבדו. כל כך הרבה עברנו ביחד, אז גם את השלב הזה, של זקנה בנחת ובשלווה, בלי דאגות וטרדות, רציתי לעשות עם נחמה שלי".