אני לא בטוחה שקנאה תאהב את מה שאני עושה לה עכשיו, אבל מספיק שנים לא אהבתי את מה שהיא עשתה לי. אז תיקו. רק למי שלא יקרא עד הסוף: עכשיו אנחנו חברות. גמרנו טוב זו עם זו.
בטרילוגית הקנאה, התאווה והכבוד נתקלתי די בתחילת התשובה. עם כל רב, מרצה או פרופסור שדיבר על עבודת המידות, מיינדפולנס או מחקרי מוח מוכיחים, קנאה קפצה לי, היה לי ברור שיש בה דלקת.
אנחנו בזמן קדוש בשדה של היהודים. כשהמלך כאן, אפשר לנקות שולחן. הוא יושב שם במפקדה של המוח ונותן באלול רוח גבית לכל עבודה שנחליט. סיוע פרטי. הנה אלול מגיע בהיפוך אותיותיו ומגלה סודותינו וסודותיו: "לולא". לולא היו מעצבנים אותי – לא הייתי מתרגז, לולא היו לי הורים שלא מקבלים – לא הייתי יוצא כזה ביקורתי, לולא לא היה לי מספיק כסף – לא הייתי דואג. לולא.
באלול אין לולא. אף פעם אין. אבל אלול מאפשר זאת יותר. הוא מבטל את "אכלו לי שתו לי". הוא מבקש שנשאל את עצמנו: מה עושים כל המעצבנים האלה בתוכי? איזה רעש הם מצליחים להקים? אילו קולות עולים בי כששוב אני שומעת שההיא ילדה ואני עוד לא, שהיא התקדמה בעבודה ואני לא, שבעלה כזה מקסים ועוזר ושלי רק מקטר?
היום יש זרמים אחרים בחינוך, אבל כשאני גדלתי בהרצליה המסר שעבר במסדרונות בית הספר היה מסר תחרותי. תהיי מצוינת אז תהיי. הישגיות. היינו חלק מפרויקט אינטגרציה שכשל. מי שלא עמד בתקן של המורה אלישבע, לא עמד. תהיה טוב או אל תהיה בכלל. הכניסו שם בכיתה אחת את ילדי הרצליה פיתוח עם הבתים הפרטיים והבריכה, ואותי, בת לשני עובדי רשות השידור. לא היינו עניים ודבר לא חסר, אבל קנאה נולדה. מי מלכת הכיתה, כמה את מקובלת, כמה קיבלת בבחינה, איזה קלמר קנו לך, ורוד מהודר של הלו קיטי או סתם קלמר ג'ינס.
היא התחילה לגור בי, ולא הודיעה. קנאה. היא תפסה לעצמה חדר קטן משמאל לאזור הלב ושהתה. ככל שגדלתי גדלה גם היא. כשהייתי בקורס קצינות, לא אשכח את זה, היא הוציאה תמ"א 38 ועלתה עוד קומה. זה קרה בדיוק ביום שבו מוראל חברתי קיבלה חניכה מצטיינת ואני לא. למרות שמאוד השתדלתי.
החיים חלפו ונהייתי אמא. גיורא הבן של השכן התחיל ללכת והבן שלי לא. נועה, הבת של עפרה, הייתה הילדה הכי יפה בגן והבת שלי לא. ואז אמרתי: די. ביום אחד של חוסר שימת לב שלה, של הקנאה, עליתי עליה. הצצתי פנימה. ראיתי כמה היא הפעילה אותי כל השנים. כמה היא הייתה דומיננטית. בזכותה קרו גם דברים נפלאים, כן כן, הייתה לה מחלקת קנאת סופרים, אמביציוזית משהו זאתי, אבל שיטת העבודה שלה החלה להתיש אותי. כאמא, כסבתא, הרגשתי שהיא מבקשת להשתחרר. ורציתי לתת לה ללכת.
כשאנחנו יודעים לזהות תבנית התנהגותית שלנו, כבר זכינו. היכולת לראות את עצמנו עושים שוב ושוב דבר שכאילו מגן עלינו באותו רגע אבל נובע ממקום חלש, זוהי נקודת חוזק. מה עושים? החלטתי להתיידד איתה. ביקשתי לדעת על הקנאה שלי כמה שיותר פרטים. בכל זאת, היא רק שלי. לולא הוא תירוץ קלוש. צריך לקחת אחריות.
ביררתי איזה צבע היא, שלי צהובה אגב. ביררתי בת כמה היא, קנאה תמיד צעירה מאיתנו (היא בערך בגיל של האח שנולד אחרינו). ביררתי מה המסלול שהיא עושה כשהיא באה אליי, האם היא מחשבה שבאה מימין לשמאל או משמאל לימין, מה הצורה שלה, האם היא זכר או נקבה, איפה בדיוק בגוף שלי היא מתיישבת כשהיא באה – ולפתע ראיתי כמה אנחנו שונות. רציתי לקרוא לה בשם, לא יודעת למה יצא לי ז'ורז'ט, דווקא אני מכירה ז'ורז'ט אחת שאני מאוד אוהבת, אבל זה היה כל כך מהלב אז השארתי לה.
התחלנו לשוחח, בלי שאף אחד ראה. סיפרתי לה והיא סיפרה לי, שאלתי אותה המון שאלות והיא שאלה אותי. היא הייתה כל כך מתוקה. חשבתי שהיא מפלצת אבל היא ממש נשמה. אני לא אפרט פה את כל השיחה, אבל אחרי זמן שכל כך התחברנו היא הגיעה הרבה פחות, משהו בה התבגר ונהיה נינוח.
לפעמים התגעגעתי אליה, היא הייתה ממש חסרה. רציתי להחליף לה את שמה. אני מקווה שמאיר שלו לא יכעס עליי, בכל זאת, שנינו אוהבים פרחים, אבל רציתי להחליף לה את השם לנחמה. הקנאה נחמה. קינונת קטנטונת אלולית מלכותית. אבל במשרד הפנים אמרו לי שכדי להחליף שוב שם צריך לחכות שבע שנים. קנאות לא מקבלות פרוטקציה. אפילו אם הן צהובות.