אלבום שירי הילדים של אורי אורבך מצליח לבטא את הרגשות הייחודיים של הטקסטים השונים עם טובי המבצעים, ומזכיר לנו את חסרונו של המחבר
צילום: דימה אפשטיין
כששאלתי את ניר סרי, המוזיקאי שמאחורי האלבום לילדים "אולי בשבת יזרקו סוכריות", מה גרם לו לתת לזמרים אחרים לבצע את לחניו, לא לגמרי הבנתי את התשובה שלו. חלק מרכזי בתשובה נשמור לסוף הטור, אבל לענייננו, סרי הסביר שהוא הרגיש צורך במנעד רחב של זמרים כדי לייצג את כל הגוונים שמשתקפים מהשירים. זה נשמע לי די מוזר, שהרי גם אני גדלתי על "אולי בשבת יזרקו סוכריות", "בגלל ילד אחד" ואפילו (אל תספרו לאף אחד) "ילדה כמוני", וזכור לי רק ילד אחד לאורך כל השירים. מי מזהה פה מגוון? מי שהוא לא רק מוזיקאי מחונן, אלא גם מטפל במוזיקה במקצועו.
"אולי בשבת יזרקו סוכריות", אלבום שירי הילדים של אורי אורבך, הוא אכן פרויקט מגוון, עשיר ומעניין. כבר הגדירו אותו בתואר "הכבש השישה עשר של הדתיים", ובצדק. הוא מזכיר את הקלאסיקה של יהונתן גפן ויוני רכטר, בסגנונו המבריק והמקורי מילולית ומוזיקלית. אבל מבחינת עושר הז'אנרים המוזיקליים הוא אפילו מתעלה על התקליט המיתולוגי, וכל שיר בו נשמע אחרת לגמרי. בתור מטפל, סרי מזהה את הרגשות הייחודיים לכל שיר, גם אם אותו ילד הוא שחווה את כולם. אפשר לשמוע את קולו של הילד המתוסכל ב"איזה יום היה לי" (כשהילדים חוזרים עצבניים הביתה, שימו להם את השיר הזה וכולם מסודרים, בדוק), ואת פרץ השובבות שלו ב"שירים שטותיים". ומכיוון שמדובר בילד דתי, המוזיקה מפגישה גם עם מבוכה של ילד שאיבד את הכיפה, ועם חלום כן ותמים להיות רב גדול.
לפני הנקודה החשובה שמחכה לסוף, נציין שסרי איננו הכישרון היחיד בפרויקט. דוד ד'אור יוצר אווירה של טיש ליל שבת, אודהליה ברלין מביעה את השלווה של ילדה במרפסת בשבת בבוקר, דניאל זמיר והסקסופון מוסיפים שובבות וקלילות, וגם גילן שחף משתלב באווירה. גולן אזולאי ואנדרדוס מצליחים להכניס לשירה את כישרון המשחק, ג'קי לוי (לצד אברי גלעד ולבנת בן-חמו) עושה בית ספר להקראת טקסטים לילדים, והכול בניהולו המוזיקלי המושקע של אייל מזיג.
מי שלא הוזכר עד כה, ולצערנו גם לא היה שותף בשלבים האחרונים של הדיסק, הוא הכותב – אורי אורבך. לילדים שלכם, קהל היעד העיקרי של הדיסק (אם כי לא היחיד), לא משנה מי כתב את השירים ואיזה אדם נפלא הוא היה – הם צריכים דיסק טוב. אז הנה, אפילו בלי כל הסופרלטיבים שאפשר לכתוב מכאן ועד העמוד האחורי על אורבך, ובלי כל בלוטות הנוסטלגיה והגעגוע ששמו וספריו מעוררים (בעיקר עם האיורים המקסימים של שי צ'רקה שמעטרים את חוברת האלבום), הילדים יכולים ליהנות משירים שמדברים אליהם בגובה העיניים והלב. שנים אחרי שאורבך קרא "הטובים לתקשורת", הטובים למשחק, למוזיקה ולהפקה מתגייסים לפרויקט משובח של שיריו – שעדיין לא אמר את המילה האחרונה.